כתבתי לך מכתב לפני שבוע, לפני שבוע ממש.
רבנו וחשבתי שכדאי שתדע מה אני חושבת ומרגישה.
"תאמת שדי חרא" כתבתי שם. אבל במילים יותר יפות, כדי שלא
תעלב.
חשבתי המון זמן על מה שקרה וידעתי שיש לי הרבה מה להגיד
בנושא.
זה היה מכתב מנוסח להפליא, המילים פשוט זרמו יפה.
אפילו הדף שכתבתי עליו היה נקי....אבל לא ממילים ולא מדמעות.
תמיד חשבתי שכשאני אכתוב את המכתב הזה אני אזרוק לך אותו בפנים
ואלך,
ואתה תישאר שם שברירי ולבד ואני אהיה חזקה ועצמאית... שזו מילה
נירדפת ,לפעמים, ללבד.
היו במכתב הזה גם חתיכות קטנות מהלב שלי, שנישבר לרסיסים קטנים
ודוקרים.
והמון כאב נישפך שם אבל לא כמו פסולת, אלא כמו יין....ומחשבות
כמו אבק שנופל על דף.
חשבתי שככה תבין יותר טוב, ושאם אני אגיד לך "כאן כואב" אתה
כמו אבא או אמא תבוא ותיתן נשיקה וזה יעבור, אבל לא באמת.
וגם חשבתי שאני לא אשבר לפני זה ואתקשר אליך ואומר לך לבוא, כי
נמאס לי מהלבד הזה והבדידות המיזדווגת הזאת עולה לי על העצבים,
וחשבתי כל-כך הרבה עד שידעתי שהראש שלי יתפוצץ ואני אשבר.....
אז צדקתי. כוס אמוק.