- את.
- אתה.
- שמעתי עלייך המון.
- כמו מה?
- מספיק כדי לדמיין לעצמי את הפגישה בינינו.
- איך היא נראתה?
- היא התחילה במועדון, אבל אחרי המשקה הראשון כבר נמאס לך.
- אז למה הלכנו לשם?
- אמרת שרצית לרקוד, אבל רצית שיתחילו איתך ואני אקנא.
- קראת את מחשבותיי?
- את חלקן.
- ואחרי המועדון לאן?
- נסענו בלי מילים עד לצוק ליד הים.
- בלי מילים?
- לא. רק כשעצרתי את הנחת את הראש על ברכיי ושיחקתי לך בשיער.
- נשארנו במכונית?
- את יצאת ממנה כשקירבתי את פניי לשלך.
- ומה אז?
- יצאתי ורדפתי אחרייך, אך כבר ירדת אל החוף. חלצתי את הנעליים
והשארתי אותן ליד שלך ורצתי אלייך.
- השגת אותי?
- זינקתי והפלתי אותך לחול.
- איך הגבתי?
- חייכת ונשפת בעדינות, כשקצוות שיער שלי נפלה עלייך. רצית
שאנשק אותך, אבל קמתי.
- איך אתה יודע שרציתי?
- זה משהו ששמים לב אליו.
- ומה אז?
- הלכנו יד ביד ודיברנו.
- על מה?
- על הלילה, ועל זה שאת רוצה מישהו שיאהב אותך כמו את הירח.
- הסברתי מה הפירוש של זה?
- כן. אמרת שזה אומר שלמענך הוא יהיה מוכן לסבול נצח של שלם של
לילות מחוסרי ירח, בלי הנחמה בידיעה שמחר הוא יזרח.
- ואיך הגבת?
- אמרתי שאוהב אותך כמו הכוכבים. גבוה ורחוק ומאופק.
- ומה אמרתי?
- שתקת. ואז התחלת שוב לרוץ.
- רדפת אחריי.
- כמובן. ראיתי אותך מנגבת דמעה, אבל העמדתי פנים שלא. סיפרתי
על הרוח.
- מה סיפרת עליה?
- סיפרתי על איך שהיא תמיד שורקת כשהיא עצובה, כי זה מרגיע
אותה.
- בטח צחקתי.
- לא. אמרת שהרוח עצובה רק בגלל שהיא נושאת איתה דמעות
שהתאדו.
- עמוק.
- לא הסכמתי איתך. אמרתי שהרוח עצובה כי זוגות אוהבים להיפגש
תחת העצים בהם היא עוברת וזוגות תמיד נושאים סיפורים עצובים.
- נו, ו...?
- ואז שקית ניילון התעופפה מולנו ושנינו צחקנו.
- איך זה המשיך?
- שכבנו וצפינו בכוכבים, אבל לא הצלחנו למצוא את הדובה הגדולה,
ולא הכרנו מערכות אחרות.
- אני מכירה חלק מהמזלות.
- אני יודע, לא ראינו אותם. חיפשת את סרטן ואמרתי לך שעדיף
להוריד את הראש ולחפש בחול.
- לא הייתי מוצאת את סרטן.
- את ידעת את זה. אבל עדיין התעקשת שאחזיק אותך באוויר כדי
שתוכלי להיטיב ראייתך. חשבתי שאת חמודה.
- ומה עוד קרה?
- זהו. נגמר.
- כל כך מהר? ואיך נפרדנו?
- זה לא היה מהר. עברו שעות, אבל לא שמנו לב. הסעתי אותך הביתה
וביקשתי לדעת תחת איזה חלון אני צריך לשיר.
- זה בניין.
- זה מה שאמרת, שאני אפריע לשכנים. אמרתי שאת יכולה לישון אצלי
ולשמוע סרנאדות בלי רעשי רקע של שכנות רגזניות.
- אתה לא גר בבית פרטי.
- איך את יודעת?
- ביררתי. איך ענית לטענה הזו?
- לא טענת אותה. אמרת שאם אנגן בחדרך לא אצטרך לעמוד בסכנה של
דליי מים.
- הזמנתי אותך לחדרי?
- לא ידעתי איך לפרש את זה. לא עליתי, רק אמרתי לילה טוב. לפני
שיצאת מהמכונית היה רגע ארוך של חלופת מבטים, אבל לא התנשקנו.
- למה לא?
- כי צריך לשמור משהו למציאות.