בין שמיים לארץ
זאת התחושה באופן כללי,
כמו בצניחה חופשית
שאתה מרחף שם הכי קרוב לאלוהים

כמה דקות של שקט נפשי
ורעש מחריש אוזניים של רוח נושבת בחוזקה
ואתה צונח וצונח במהירות מסחררת

והדבר היחיד ששומר עליך,
שמפריד בינך לבין התרסקות אל כאב בל יתואר,
זה פיסת ניילון שאמורה להפתח ברגע הנכון,
כמו אינסטינקט.


ככה זה מרגיש בעצם, התאהבות.
אדרנלין מפעפע וזורם בדם,
מרים אותך לדרגות של אושר
שלא חשבת שהכרת
ויכול מאוד להיות שהכרת
אבל אף פעם לא אותו הדבר,
זה תמיד מישהו אחר.

ואני,
דווקא אז, כשזה טרי וחדש
וצריך להיות הכי רגוע וזורם,
מרגיש הכי פגיע,
מרגיש במצב הכי מסוכן
ופוחד,
פוחד שהמצנח לא יפתח
ואני אתרסק,
עם כל הציפייה לנחיתה רכה, לקרקע מוצקה,
לביטחון ויציבות.

ואומרים שכגודל הציפייה, גודל האכזבה

אבל לך תשלוט ברגשות.