יש משהו קסום בריקוד הקטן שהיינו בו.
במקום בו כל צעד נבחן, כל מבט, כל תנועה. כוכב נולד, עולם
כבה.

המוביל רק מחזיק במקומו לרגע, ואז לפתע נהייה מובל.
לעיתים לא ניתן אפילו להבחין במעבר הקצרצר הזה,
יש רגע של חוסר בהירות, מהלך לא מחושב
ולפתע - הקלפים בצד השני של השולחן
ההימור גבוה, והקופה בצד שלך חסרה.

קוראים לזה משחק היום. כולם מתעטפים בתכונות לא להם וממציאים
חזיז שימשוך את תשומת הלב של היריב.
רק שלא ישימו לב! שלא ישים לב שיש עניין, התלהבות - הרי זה
טאבו!
אם אין ציד, לשם מה אנו עוטים עלינו את מיטב נשקינו ומגינינו?

כשהדרך אינה עוד סלולה, הכביש הרחב שנפתח מולך לא מעניין כמו
שביל בו תוכלי לאבד את דרכך.

אומרים שאם ידענו מתי נמות - לא היינו יכולים לחיות בכלל,
אך חוסר הידיעה נסוך מעלינו לא רק בקצוות חיינו,
ובאוסף שאני יוצר לי מדברייך שלא נאמרו, מבטייך שלא נשלחו,
גופך שלא הורגש - אני יודע, אך איני רוצה להודות, שאני על סף
תהום.
שברון לב מצא עצמו לא פעם מרגיש כמו הסוף.

כל מילה נמדדה, נשקלה ונמצאה חסרה.

האמפליטודה הזו גומרת - מגעש הרגש לשברון הגל
אבל היא נותנת לנו להרגיש בחיים, ומושכת, בין הצללים, קו של
אופטימיות זהירה.

כשאתה נוגע בקצה שם למעלה - אין אור שישאיר אחרייך צל.

לא הייתי מוותר על שנייה אחת איתך.