אני כל כך מכורה למוסיקה הזאת, אני לא מבינה מה הרגש בי בכלל
עד אותה הנשימה שבה המוסיקה מתחילה להתגלגל ולהשתולל לי כמו
רוח בידיים, בין האצבעות, בתוך העיניים. אני לא מרגישה כלום עד
אותם רגעים, כמו חיברו אותי לחשמל, כמו למכונת הנשמה. אני לא
מבינה, שאני לא נושמת עד הפולס הראשון של מכונת ההנשמה הזאת.
ואני רוצה לבכות מרוב אוויר, ובתוכי הצעקה החנוקה הזאת, לא
ידעתי שאני יכולה להרגיש. כל כך הרבה זמן לא התחבקנו, וכל כך
הרבה זמן שלא הרגשתי חום מהעור החשוף שלך על שלי. ברגע אחד
פשטתי ידיי כמתפרקת מהקרח השרוט שלי, החם שלי, הקר שלי, הכלום
שלי, ושטת לתוך זרועותיי, ובכיתי מרוב עדינות וחום. הפסנתר,
במהירות נקישותיו מפיל בי לבנה אחר לבנה, ומטאטא בריחופים קלים
את אפר המיתה הפועמת שם באחורי החומה. אני נשארת רק עם התנודות
האלה של צליליו בי. הלוואי והעזתי להישאר שם, גבוה גבוה, הכי
עמוק שאפשר בתוך השמיים האלה. יד אחת שלי ואצבע של רגל אני
משאירה מקורקעות, שלא ארחף גבוה, לא לעומק, שלא אוכל להחבל אף
פעם מנחיתה כואבת אל הקרקע המקולקלת. צפויה תמיד צרימת זמזום
זמזם המציאות. בזרותן, יוכלו הבלהות הכל כך מוכרות משכבר, לפתע
להפחיד אותי לרסיסים, התגלגלותו מחדש של חוסר אונים אל מעבר
לחומה שלי, היא אימתי.







11/05