נקודת השיא היתה כשמורן עזבה אותי. היא פשוט עמדה שם עם עיניים
דומעות, קצת חסרת רגשות ואמרה לי "אמיר אני מבקשת שתעזוב". היא
לא אמרה למה, מדוע, פשוט זרקה שמונה שנים של חברות ככה סתם,
בלי סיבה.
עכשו אני באמבטיה, בדירה שכורה שרק עתה השכרתי, יושב ותוהה
מדוע? למה? מה עשיתי?
נקודת השיא הזו היא הנקודה הדרמטית בחיים, יש המכנים אותה
נקודת המפנה בחיים, הנקודה שמשנה את חייך לעד. הסופרים מכנים
אותה רגע ספרותי, הרגע שבו "נולד" שיר, או הרגע שתינוק נולד,
הרגע שבו איש עסקים סוגר את עסקת חייו, או הרגע שבו אדם עולה
לגן עדן.
עכשיו אני יושב באמבטיה, עם עיינים עצומות, דמעה זולגת על
הלחי, ושוב אני תוהה על אותם הדברים.
עכשיו אני כבר חושב על ההישגים שהשגתי בחיי, ועל מה שהספקתי עד
כה בחיי. עכשיו אני מבין שלא עשיתי כלום, שלא הרווחתי כלום,
שלא ראיתי כלום, שלא נהנתי מהחיים בכלל. אז אני עם העיינים
עצומות, לאט לאט צולל עוד ועוד לתוך המחשבות ולתוך המים. המים
החמים בחורף הקר נותנים לי הרגשה של תקווה, של הישג. אך עדיין,
בהבזק לאחור, אני לא רואה את אותה תקווה או את אותו הישג.
אז אני צולל, אני חושב שכבר עברה חצי דקה, ואני מרגיש את הלחץ
הזה בריאות. אז מגיעה מן סוג של התרוממות נפש שכזאת, מילה
שמורן לימדה אותי, בתקופה שהיא למדה ספרות באוניברסיטה.
עכשון המון מחשבות מתחילות להתרוצץ, אני חושב על מורן, על
הבית, על המשפחה, על החברים שבקושי היו.
נראה לי שעברה כבר דקה, והלחץ בריאות כבר גובר, כנראה בגלל
העישון. אני מחכה לרגע הזה שמגיע רק בסרטים, שבו מישהו יבוא
להציל אותי, אבל אף אחד לא בא, והדקה וחצי כבר הגיעה. מישהו
פעם אמר לי שמספיקות שתי דקות בלבד בלי חמצן כדי למות. אולי
אני רוצה להוכיח שלא. אני מאמין שכבר עברו שתי דקות והאוויר
בריאות אזל. אני ממש מצליח לחוש את אותה התרוממות נפש שמורן
ניסתה בזמנו להסביר לי. אז עכשיו אני באותה נקודת שיא, הנקודה
שאותה הסופרים מכנים רגע ספרותי, הרגע שתינוק חדש מגיע לעולם,
הרגע שבו איש עסקים סוגר את עסקת חייו.
אולי כבר הגעתי לגן עדן.