- "אוי", אמר לה לנואפת בעלה,
בהיכנסו לפתע, לחדר המשכב.
"את התנוחה הזאת? אתו אך לא איתי?
ומחייכת את? זה המצב?"
- "חי נפשי! קורנליוס!  
כה מאושרת אנוכי לראות אותך!
כיצד זה שבת כה מהר?
הנעמה לך נסיעתך?"
- "פריז יפה כל כך בעונה זו של השנה
אולי תוכלי לומר לי,
מי הבן זונה?"
חייכה ההיא, ומבטה הישירה אז אליו
- "אתה יקר לי ביותר אישי הטוב
אך לא עכשיו.
כי עסוקה אני מאוד בזה הרגע
אך מיד כשאתפנה, אבוא אני אליך
אכסה בזו הכסת הרכה את פרצופך
אלחץ היטב עד שתפרוש כנפיים נשמתך"
- "את מותי שלי את מבקשת?
בעוד אשמאי זקן זה מתנשף אל תוך אוזנך,
את לא מתביישת?
- "אין לי מה להתבייש!" ענתה היא בחדות
עתה מוטב כי תסתלק לך, או טוב יותר - תמות!"
- "להסתלק? מדוע? הן נהנה אני לצפות,
בישבנו המקומט
אל מול פנייך היפות.
או שמא... איני מטיב לראות כמו בעבר
זה פרצופך המקומט
מול ישבנו המפואר...
ואודם צווארך", המשיך, "ולובן לחייך -
חיוורונן יהלום היטב את תכריכייך!"
- "היה שלום אידיוט", אמרה, בפרצופו טרקה הדלת.
"שוב למאורה האפלה ממנה צצת, שרץ!"
והוא עמד נסער, אל מול הדלת הסגורה
הלילה אשיגך, חשב, אישה שלי נואלת
ולפני בואך אדליק האור
בקצה המנהרה.