יש ריח של אסון באוויר. כשאתה פותח את החלון אתה שומע את
הצעדים, קול נקישות מגפיים מזכיר לך שהתעוררת על הצד הלא נכון.
אימה מחלחלת לאט אל התת מודע, טיפה אחרי טיפה, עד שאתה מתרגל
להרגשה, ואם לרגע היא עוזבת, אתה מרגיש כמו גוזל שננטש בקן. אם
לפתע הגיחה מאי שם רוח קרירה של שלווה, אתה מצטנף ברעד במעילך,
מופתע. שערותיך סומרות, כמו מצדיעות במועל יד למנהיג בלתי
נראה. והנה היא חוזרת, האימה, חלקלקה וחיוורת. פסקול בס-תופים
אימתני מלווה אותה , הוא הופך להיות השקט שלך. אתה שוכח מה
משמעות הדבר לחיות בלעדיו. אתה שוכח איך שקט נשמע. השמיים
מתמלאים עננים, גשם קפוא ודוקר מכה בפנים שלך, חורץ קמטים
במצחך, בצדי עינייך. לכאורה זוהי העונה, אך, אט אט אתה שוכח
מתי התחילה, ושוכח שטבעה של עונה לחלוף. אתה מפתח מנהגים שלא
היו לך קודם, מקפיד לוודא שישנה יציאה אחורית, לעולם אינך חותם
בשמך האמיתי, אתה מאבד את תעודת הזהות, משלם רק במזומן. לפני
שאתה חוצה את הרחוב אל המדרכה שממול אתה מביט היטב לימינך
ולשמאלך ולאחור, ושוב לאחור. המבט לאחור יהפוך לחלק מהשגרה
שלך. דלתות סגורות יהפכו לאויב הכי גדול שלך. תחילה אתה פותח
אותן בסערה, אחר כך אתה גם זורק מבט חושש מאחוריהן בכדי לוודא
שהאין עדיין ישנו, כרגיל. לבסוף אתה מקפיד באופן אובססיבי
להימנע מדלתות סגורות. לדלת הכניסה של הבית שלך, אתה מצמיד אין
סוף מנעולים, מחפש ברשת את הצעקה האחרונה בתחום האזעקות
החכמות. מחליף את הקוד הסודי בכל אלמנט בחיים שלך המצריך קוד
סודי, לפחות פעמיים ביום. אתה מקפיד לבדוק כל בוקר, עוד לפני
שאתה מצחצח את השיניים, אם אין מכשירי ציתות קטנים וזוהרים בכל
מקום בבית שלך בו עלולים להיות מכשירי ציתות קטנים וזוהרים.
אתה חושד בחברים שלך, בבוס שלך מעולם לא בטחת. חושד באשתך.
הנפש התאומה שלך נדמית שחורה וחולנית.  אז אתה עובר דירה,
מחליף את מספר הטלפון, מגדל זקן עבות, מבהיר את שערך, קונה
בבוטיק יד שנייה חליפה אפורה מהוהה וכובע תואם, והם הופכים
לעור השני שלך. חרישי כמו צללית, קל כמו נוצה. בס-תופים
בס-תופים בס-תופים, נקישות מגפיים, חיכוך של צמר בצמר, פקודות
מלחמה נזרקות בחלל האוויר הקפוא, מתכת קרה נושקת מתכת קרה.
בלילות, אתה חולם על בריחה. אתה חולם שאתה חופר מנהרה, עם
כניסה סודית מאחורי תמונה פסטורלית מכוערת, כמו שפעם ראית
באיזה סרט. מנהרה שמובילה אל הים. וסירה קטנה עוגנת בפתחה,
מחכה ליום בו האימה תתגלה, תאמר לך מפורשות שהיא כאן, תורה לך
לברוח. יש לך מסלול, יש לך תכנית, רק חסרה לך מטרה. אתה מתעורר
חסר נשימה. שוקע בחוסר האוריינטציה האופייני כל כך לחלקיק
השנייה הראשון של התעוררות פתאומית. עם הזמן השנייה הופכת לשעה
וליום ושנה. ואתה נהייה יותר ויותר אבוד. וכשנעור בך הצורך,
אתה עושה אהבה עם עצמך. משקיע כי העבודה משחררת. אתה מאהב רגיש
וקשוב, אתה אוהב אותך. ויום אחד אתה שוכב בלילה במיטה ומגלה
שבסך הכל השתמשת בעצמך. היה לך עניין, השגת מה שרצית ואתה זורק
את עצמך בתחושת גועל. אתה קם אל מחר חסר תוחלת בעיניים נפוחות
מדמעות, הלב שלך שבור מאהבה נכזבת. אתה מביט במראה לראשונה מזה
זמן רב ותוהה אם אתה יכול לסמוך על עצמך. קולות המגפיים גוברים
ואתה מוצא את עצמך יושב על קצה האמבטיה, בוחן את כפות ידייך
בתמהון. תוהה אם אף אחד לא השתיל לך בעודך ישן איזה שבב. אתה
מתפשט, עומד בעירום עוברי כפוך, בנפש בלה. בס-תופים בס-תופים
בס-תופים אימתני צועד לקראתך. רעמיהם נשמעים קרוב כל כך, כאילו
הם בוקעים מתוך הראש שלך. אתה ממשש כל חלק בגופך בחיפוש אחרי
השבב, ואחר אתה ממשש כל חלק בגופך ואינך יודע מדוע עשית זאת
מלכתחילה. מתמכר למישוש חסר רחמים, איברך נדרך, שארית השפיות
מסתלקת, מתבטלת בקול הלמות הבס-תופים בס-תופים בס-תופים, מדמם
על השטיח של האמבטיה, מסתחרר באובדן השליטה, צורח מכאב עמום,
מקלף את העור, חודר את הבשר, מתמוטט, ראשך נחבל בפינת הכיור,
הכוס עם מברשת השיניים והמשחה מתנפצת ברעש לרצפה.
שרוע על שטיח אדום בחדר האמבטיה, תחת תקרה לבנה. האור מתעמעם,
הולם הבס-תופים מתאדה בחלל, המגפיים בחוץ מאטים צעדיהם.
ושלווה. עכשיו זה רק אתה, ויללתה הנוראית של הדממה.