בלילה של אשמה, של תחינה, של תפילה, היא לוחשת כל מילה
בזהירות, כמו חוששת מנפילה, יורדת על ברכיה, כובשת את פניה
בכר... לא בוכה, לא דומעת, יבשות עיניה, יבשות מהרוח.

כמה רצתה, כמה ניסתה בשפתיים קפוצות, בלחיים סמוקות... כמה
חשבה שעוד תוכל, כמה ידעה שאי-אפשר כך כל הזמן, בלי לבכות.
והיא אפילו סיפרה ודיברה ומלמלה לעיתים, המחנק בגרון - את קולה
הוא מכתים. וצלילי היגון, מנגינות הרוחות - מלחינים את לבה,
מעלים נשכחות. ואותה אחת שעמדה כה גבוהה, הייתה פורשת זרועותיה
באהבה זהירה, מחויכת למדיי, ספקנית או אולי פשוט פשוטה... אותה
אחת, זרועותיה שמוטות מאהבה שבורה, מאופקת עד בלי די, מהורהרת,
או אולי - רק אחרת. אז פצעה היא את שפתיה וכאב הדהד בקול, אך
פניה יבשות הן והדם ממשיך לנזול... נרעדה מבלי לרצות ושפתה
נוטפת, היא ניסתה לסחוט דמעה מעינה המלוחלחת. אך הדם, הוא כבר
נקרש והפצע כבר נסגר ובכי שפתותיה מאחר או אולי לא יגיע כלל.
באישונים כבויים בהתה היא במראה, בבואתה המתבוננת משתקפת
באימה, כל שרצתה הוא דממה, לעמוד לרגע חרש, עיוורון חירשות
ואלם, לכאוב בשקט את ההרס. ולחישותיה שאלו ועיני רוחה ענו...
בקשה אחרונה, בקשה ראשונה... והקול מהדהד, הרוח לא עונה. משאלה
בקול צרוד נשמעת והיא אחוזת בהלה, אם היא רק הייתה יודעת שכל
מה שיש זאת היא והכול זה בגללה... היא רק רצתה לדעת שאפשר
ולדעת לנשום מחדש ורצתה לתת לדמעות לזרום ואז לנוח. היא בסך
הכול רצתה שוב לחבק את הרוח.