מוקדש לאורנה ולאורי


אני מתה משמע אני לא נושמת. ככה זה די סביר שזה יהיה.
אבל לאחרונה גיליתי דרך חדשה למות בלי להפסיק לנשום.
קוראים לזה "מוות ריגשי". זה מונח שהמצאתי לפני כמה חודשים-
כשגיליתי איך למות ולינשום.
למות בסופו של דבר זה אדישות ופאסביות מוחלטת.
אז החלטתי שאני אפאטית ושלא אכפת לי מה קורה סביבי- אפילו
כשאני מדממת (ולרוב זה כואב שמדממים וזה לא חשוב מאיפה) אני לא
שמה לב ולא ממש מרגישה.
ובדרך הזאת אני גם חוסכת אנרגיה ולא מדברת ואפילו ידידותית
לסביבה שממנה אני מתעלמת.
גם מצאתי דרך לחסום רגשות וגם אנשים שפעם אהבתי לא מזיזים לי
יותר והמילה היחידה שאני אומרת היא "טוב".
העניים שלי גם חצי סגורות כי תמיד עייף לי מהטיפה שאני כן
זזה.
וכשאנשים טורחים לדבר איתי, הם חושבים שאני ישנה ולא מעניינת,
אז הם הולכים ואני לבד.
אני גם לא רעבה בכלל- אני לא מרגישה שום רצונות חוץ מאולי
לישון.
אמא אומרת שמאז התאונה הכרזתי על עצמי כנעדרת, אבל אני לא
שומעת את מה שהיא אומרת, אני לא מקשיבה.
אז לפני כמה ימים קברו אותי בבית קברות לאנשים חיים.
ולי לא ממש אכפת.