New Stage - Go To Main Page

הילה זלדין
/
מתוק עד דמעות

She sits in her corner, singing her self to sleep
Wrapped in all of the promises that no one seems to keep

בכל יום מגיעה לבית הקפה, ומבקשת שוקו.
עוד מימי ילדותה שתתה אך ורק שוקו; קפה היה לה מר מדי, תה היה
לה מתוק מדי.
שוקו היה בדיוק באמצע.
היא לא אהבה מתוק, פרט לשוקולד, אבל שוקו, כמו השוקולד, היה
מיוחד.
הכי אהבה את השוקו שאמא נהגה להכין לה, כפית וחצי של קקאו, חלב
עד סוף כוס הזכוכית העגולה עם הידית השקופה, קצת מים חמים לפני
החלב, אתם יודעים, כדי להמיס את הקקאו, שלא יהפוך לגושים
מתוקים בזוועתיות; היא שנאה מתוק.
תמיד אחרי כוס השוקו המתוקה ומעלת הזיכרונות הייתה בוהה בתוך
הספל הריק, ספל החרסינה שמעולם לא שתתה בו כשגרה בבית אמה. רק
מזכוכית, שקופה ועבה.
זו הייתה קצת יותר גבוהה, יותר צרה, ומחרסינה.
אבל מזה כמעט שש שנים שהייתה באה לבית הקפה הזה. אותו אחד, בכל
בוקר.
ובכל סוף שבוע הייתה באה בערב, במיוחד אחרי שנפרדה מצ'ארלי, הם
לא הסתדרו; בדיוק כפי שלא הסתדרה עם אביה.
והיא הייתה בוהה, עוצמת עיניים, ומדמיינת את אמה, "רק אל תשכחי
לשים מים בכוס, שהקקאו בתחתית לא יישאר ואז יהיה קשה להסירו."
כך תמיד הייתה אומרת. ואז מנשקת את מצחה.
מדמיינת את הנשיקה החמה ומלאת האהבה, והכאב, הייתה פוקחת את
עיניה, ומסתכלת על הפנקס שלה, לוקחת את העט לידה, וכותבת.
איש מעולם לא ידע מה הייתה כותבת, אבל הרבה; וזה נשאר אצלה.
אחרי שאמה נפטרה, בגיל 44, כמעט עשר שנים לא שתתה יותר שוקו.
והמנהג, שאמא שלה הייתה משכיבה אותה לישון עם שיר, כבר לא
עוד.
היא הייתה שרה את עצמה לישון, שיר הערש האהוב עליה, היא לא
זכרה את שמו, אך את מנגינתו זכרה מצוין. מילים נעימות ומלטפות
היו מחממות אותה מתחת לשמיכה, כשהייתה מחכה שתירדם סוף סוף,
כשהכאב יחלוף למעט זמן והיא תשקע בחלומותיה.
ועכשיו היא יושבת, כרגיל שותה את השוקו; מסתכלת לתחתית הכוס,
הקקאו שנשאר בתחתית, עוצמת עיניים.
משפקחה אותן לא כתבה, לא לקחה את עטה לידה, לא הייתה בכלל עם
דף; לא מחוץ לתיקה הקטן, אולי בפנים.
זמזמה לעצמה שיר, וביקשה כוס של משקה וויסקי חזק.
היו לה הימים שהייתה שותה בעיקר, הבריחות שלה, היחידות שלה.
הייתה חוזרת הביתה מותשת, ויודעת שלא יחכה עוד צ'ארלי, לא
חושבת על סיימון; מה יקרה, אם יקרה.
לא חושבת על כלום, לא אחרי צ'ארלי, ואביה, ואמה.
היא לא אהבה את הטעם, ולא את התחושה, אך כשהמשקה הצורב חלחל
דרך גרונה לא עיוותה את פניה בגועל או התלוננה על הכאב ועל
החום שהייתה מרגישה בשניות הראשונות.
שתתה ושתקה.
מרים, המלצרית האהובה עליה, תמיד הכינה לה את השוקו. היא הייתה
גדולה ממנה בעשר שנים, ונראתה כמעט כמו גילה; 24, כך גילה של
שארלוט, ומרים בת 35.
מרץ של בת עשרים וראש של גאון.
שתיהן היו דומות, ולכן גם הזכירה לה מרים את אמה.
סיימון, המלצר בן גילה, אהב אותה; והיא ידעה זאת. אך הוא כיבד
אותה ולא בא אליה, לא פנה; או הציע לצאת עמה.
הוא ידע שכשיגיע הזמן, והוא יגיע, היא תעשה זאת בעצמה.
תמיד באותה עיירה בה גרה מילדותה, את סיימון הכירה עוד כשהייתה
בת 17, כבר אז היה שם משהו. אבל הם לא ניסו.
הוא ידע כמה היה לה קשה, וידע שאם תעבור זאת או לא, הוא לא
יעמוד בדרכה לכישלון או להצלחה.
והיא כאבה יום וליל, לא בכתה ולא השמיעה תו. רק שתתה את השוקו
שלה, כתבה את יצירותיה, הלכה לחברת עורכי הדין בה עבדה, עשתה
את שלה תמיד כל כך טוב, ונראתה אחרת לגמרי; מסכות של שקרים,
חזרה הביתה. וחיכתה.
למה היא חיכתה? לשום דבר בעצם, עד שתתעייף לגמרי, או עד שתיגמר
תוכניתה האהובה היחידה.
לפעמים הייתה שמה דיסק של סטינג, אמא שלה כל כך אהבה אותו, הכי
חזק שרק אפשר, כך שגם לא הפריעה לשכנים הרגזניים, יושבת בסלון
עם כוס היין, תמיד עם כוס; רגליים על הספה, אמא הרשתה לה
לפעמים, כשהיו יושבות לצפות בתכנית יחד.
נרדמת, ומחכה לבוקר של מחר, ליום הרגיל הבא; אותו יום שחוזר על
עצמו ולעולם יימשך.
עד אותו יום אחד שבאמת פנתה לסיימון, ובאותו לילה הם חזרו
הביתה, הוא ליווה אותה הביתה אחרי שנאמר זאת כך, הגזימה, ולא
היה מצב שבו תחזור לבדה. לא עם הסוטים שיש ברחובות שיקפצו על
כל חתיכה שיכורה, או גם לא, חסרת הגנה.
שארלוט ידעה לטפל בעצמה וסיפקה לעצמה, בדרך כלל, את ההגנה
המושלמת, אבל הפעם בהחלט לא יכלה.
יושבים שניהם בסלון ביתה הקולוניאלי שאהבו היא ואמה, שתמיד רצו
לגור בו אך מעולם לא יכלו, כי היה כה יקר, בספה החמימה בצבע
בז' קרם, כמו צבע קירות הבית, שלא היו לבנים וקרים.
נשיקה אחת על הפה, נשיקתם הראשונה ובהחלט לא האחרונה עד כמה
שזה תלוי בסיימון; שארלוט הניחה את ראשה בעדינות על ברכיו,
ותוך רגעים ספורים שקעה לתוך החלומות המתוקים עם השמיים בצבע
כתום, עננים ירוקים בצבע עדין שלא כואב לעין, אותה נעימה שאהבה
מתנגנת ברקע חלומה הנצחי שייגמר כשהשמש הצהובה כתומה תפציע,
וסיימון יישן לצדה.


And she will sing
Till everything burns



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 9/3/06 12:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
הילה זלדין

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה