היא ידעה שהיא תגמור כך את היום, שרועה על רצפת החדר המטונפת
הזו, חדר 44 במלון שטנגבורג. ידעה שתתמוטט; ממש כשם שידעה ששון
לא התכוון באמת לעזוב אותה, אבל כך היה צריך לקרות.
לפני יומיים הוא נמוג מהעולם.
לא נדרס ממכונית בה נהג איזה אידיוט שיצא עצבני ושיכור מהבית,
רותח מזעם על אשתו הארורה שבוגדת בו. עזב אותה אחרי שנתן לה
כהוגן; לא.
הוא לא נפטר ממחלת לב קשה, או מאיזה סרטן לא נדיר; אפילו לא
איידס.
הוא לא נפל במדרגות, איבד את ההכרה ולא התעורר. ממש לא כך.
הוא שם קץ לחייו, לפני יומיים; באותו בית מלון, אותו חדר
מזוין.
כמה כדורים והסיפור הארור נגמר; ישב על המיטה המרופטת, רגליה
מעלות העובש, מאיימות להתפרק או להתפורר בשעה שאורח מסכן ישן
שינה עמוקה וטובה, ואז ירגיש נחיתה כואבת שתשאיר לו כאבי גב
למשך יתר השבוע.
ליד המיטה הייתה שידה קטנה, כמו אלו של פעם; בצבע חום מלוכלך,
מאובקת כאילו לא נוקתה מהיום בו נקנתה לראשונה, ואתערב איתכם
על כסף שהיא בטח גם נמצאה באיזו סמטה חשוכה, זרוקה, מעלה עובש,
יחד עם רהיטים נוספים שבעל הבית שגר בכביש שממול, האזור המואר,
החליט שנמאס לו מהם; בטח השידה הייתה מתנה מאמו, היא נפטרה ורק
כך היה יכול להיפטר ממנה לעזאזל.
היא הייתה מכוערת להחריד, אבל תחושה של ימי הביניים; כמו כל
החדר בעצם.
אפילו נברשת השתלשלה מן התקרה, להוסיף לאווירה האליזב'תנית.
הנברשת הייתה לבנה במקור, כך שיער שון וכך שיערה שרה. ולדעתי
כל אדם נבון ששהה בחדר המרופט הזה.
היא הייתה לבנה, אבל עכשיו בצבע בז'. ובאמת, אם לא הייתה יודעת
אחרת, הייתה חושבת שהלכלוך שנתן לה את המראה המיושן היה מראה
המקורי.
על השידה המוחרבת בחציה היה מונח בקבוק וויסקי עטוף בשקית נייר
חומה. אי אפשר היה לדעת אם שתה ממנו או לא, או כמה, אבל אם
התקרבת אליו, אפילו קצת, אפשר היה להריח את האלכוהול מפיו. כל
נשימה שלו, שהייתה כבדה ומאומצת, התלוותה בהבל פה מצחין עם
ריחו המטונף של המשקה האיום.
כל אדם שהיה עומד בכניסה לחדר היה חושב שעבר עליו יום רע מאוד
והחליט לסיים אותו ברע עוד יותר. רק מאוחר יותר היה אפשר לראות
שהוא רוצה לסיימו לעולמי עולמים.
שון הרים את יד ימינו לגובה עיניו, והביט בקופסה לבנה וקטנה,
הדבר הכי נקי בכל החדר המעופש, אולי אף היחיד. על הקופסה הייתה
מדבקה שעליה היה כתוב "נורופן" באותיות גדולות מהשאר. הקופסה
הייתה מלאה, ולא היחידה. כי יותר מאוחר, אחרי שחיסל אותה עם
לגימה גדולה מהבקבוק המלוכלך, הוציא מהמגירה הקטנה, חלק מהשידה
הלא מתוחכמת מדי, קופסה נוספת. בעצם, שתיים.
שלושים שניות והן היו זרוקות על הרצפה, כמעט כמו שהוא יהיה עוד
כמה רגעים נוספים. כן, תנו לו כמה רגעים, עד שההשפעה תשתלט
לחלוטין; ואז נגיד להתראות לשון, להתראות לתמיד.
עכשיו זו שרה, היא זו שיושבת על המיטה שעתידה להתפרק, אבל לא
לפני ששרה תעזוב את המלון, ואת החדר הרדוף הזה.
טיול ארוך בגשם הזלעפות היה אמור לעשות לה טוב; היא אוהבת את
הגשם, אוהבת להיות רטובה. במיוחד אוהבת כשהדמעות מחליקות על
לחייה ואף אחד לא יודע זאת מלבדה; בגשם.
הגשם המלוח שנושר מהשמיים הקודרים והמעוננים, היישר לפיה.
הטיפות הקטנות שנופלות במהירות עזה ומכאביה, חלקן מחליקות לפיה
ומשם לגרונה, חלקן מתמוססות בפיה, נופלות על בגדיה ומרטיבות
אותה עד שד עצמותיה.
הגשם היה נופל באלכסון, כשהיא הולכת כנגדו. מכה חזק בפניה,
והיא אהבה את זה. את הכאב. וללכת נגדו. לפעמים אף הייתה צועקת
על השמיים, כשהייתה ממש כועסת.
כמה חודשים שלא נגעה באלכוהול, היא נשבעה שהיא לא מתקרבת לרעל
הזה, אבל אחרי שון; ובכן, הוא חשב שכשיעזוב אותה מאחור היא לא
תפר את שבועתה? אם כך היה אז הוא טעה כל כך.
היא לבשה את מעיל הצמר שקנה לה ליום הולדתה האחרון, שחגגו יחד.
המעיל היה מחמם, אך בהחלט לא מגן מהגשם. הוא היה כבד עכשיו,
ספוג מים.
נעלי האולסטאר שלרגליה לא הגנו גם הן מהשלוליות, כך שכמו הלכה
בנחל מלוכלך וקפוא.
המים חלחלו גם לתוך מכנסיה המאוד לא מתאימים ליום גשום שכזה.
כל עובר ושב שפוי, עם מטריה כמובן, היה מביט בה ומציע עזרה,
כלשהי. אבל היא אפילו לא ענתה, לא עצרה לראות מי האדם התורן
הבא שיציע לה להיכנס מתחת למטרייתו. מי הסוטה הבא שיציע לה
טרמפ, ינצל את שכרותה ויאנוס אותה ברכבו, ואחר יזרוק אותה
בחזרה לרחוב הקר, לגשם שממנו כביכול רצה להצילה מלכתחילה.
היא הלכה ברגל לפאב הקרוב ביותר לבית המלון בו שהתה מאתמול
בבוקר, אחרי שנודע לה על שון. היא ידעה שזו התאבדות לשמה, לבוא
להיות באותו חדר בו עשה את שעשה. המקרה בקושי נתעכל והיא כבר
רצה להתמודד איתו.
כן, ממש להתמודד; להניח את התיק הקטן דל הבגדים, עם כמה
מזומנים, על המיטה, לפרוץ בבכי חרישי, לשקוע בשינה רדופת
סיוטים, להתעורר להליכת לילה בגשם הנעים של אתמול, לחזור ספוגת
מים מלוחים ולנחות על המיטה, לחכות שהבוקר יפציע.
וביום השני, היום, להתייסר חצי ממנו בחקירת החדר שאפילו לא
הספיק להתנקות משהייתו ומנוכחותו של שון. היא הרגישה אותו
בקירות שנמרח עליהם בכאב, הריחה אותו על המיטה ההולכת ונהרסת
כליל. אפילו קופסאות הכדורים היו בפח החדר.
היא באה בהתראה כה קצרה, ביקשה במכוון את החדר, והאידיוט שהיה
בדלפק לא טרח לסדר יותר מדי. או להגיד שהחדר כרגע לא מומלץ.
היא שילמה לו ועלתה ברובוטיות לחדר 44 בקומה השלישית.
כל המלון היה מעופש ומסריח. בכל פינה אפשר היה לראות קורי
עכבישים, אפילו ג'וקים מתים שבדרך כלל היו מגעילים אותה, אבל
הפעם אפילו לא עצרה להיבהל מחלקי חרקים בכל חור ופינה. המלון
עצמו היה חור, כך שלא חשבה אחרת כשהגיעה.
גם כשידעה ששון בא לכאן ידעה שהמלון כל כך טיפוסי לו כך שלא
חשדה בדבר.
אם הוא לא היה אוהב כל כך את האפלה הזו, את המסתוריות וסגנון
החיים המלוכלך הזה, היא בהחלט הייתה חושדת שהגיע למצב רע בחייו
שרוצה שייגמר, שהם ייגמרו.
היא ידעה שבשלב זה או אחר הוא ישים להם קץ, אבל קיוותה שיהיו
להם עוד רגעים.
בכל זאת, הפרידה הייתה כל כך קשה. עדיין, היא אהבה אותו בכל
לבה, ופשוט כך; הוא לא חוזר יותר.
לא כמו הפעמים בהן היה נוסע לבית נעוריו, נוסע רחוק ולפרקי זמן
ארוכים, היא תמיד ידעה שיחזור. תמיד. אבל כשהלך למלון הזה,
כשהזמין כאן חדר, מראש, כשידע ששרה תהיה אצל אביה, ולא תחשוד
או תדאג, הוא ידע שהוא לא חוזר; היא לא חשבה שזה בכלל ייקח
זמן. חשבה שסתם רוצה להתפרק קצת. רחוק מהבית, רחוק ממנה; כך
שיוכל לנוח בלי לפגוע בה. התפרקות בשבילו הייתה לשכוח מהכל
ולעשות את אותם הדברים שלעולם לא היה עושה ביומיום. שתייה
מרובה, עישון - שכבר שנים לא עשה, הזנחה עצמית.
במצבים כאלה הוא היה פגיע ומסוכן אפילו לעצמו, ושניהם ידעו
זאת. אבל אם היה לבדו, שניהם ידעו גם זאת, הוא היה עובר זאת
בכאב, אבל בלי לפגוע באף אחד.
הפעם הוא בהחלט רצה לפגוע במישהו; וזה בעצמו. אבל הוא לא ידע
שהוא ישאיר את שרה כואבת לנצח. עד שתעשה גם היא מעשה מטופש, או
שתסיים את הנסיעה ברכבת אל הסוף. הסוף הגדול.
שרה יכלה להריח את שון, הריח הישן שתמיד נדף ממנו. היא לא ידעה
להגיד מה היה, אבל בכל מקום שבו היה, תמיד היה את הריח הישן אך
הכה טוב. ריח שון; פשוט כך.
למיטה, לשידה ולכל החדר בעצם הייתה אווירה מחניקה של ערפל,
סמיך ומעוור.
ריח האלכוהול לא התנדף אחרי ששון הפיל את הבקבוק לרצפה כשצנח
בפעם האחרונה, הבקבוק נשבר בתוך השקית, והשברים נשארו שם; אך
מה שנשאר, כמעט כלום, נשפך על השטיח שנפל שון עצמו שנייה אחרי
הבקבוק.
שרה הצמידה את ראשה לשטיח, התחככה בריפודו היבש והמגעיל, זה לא
הפריע לה כלל, הריחה את שון, את ריחו החזק של הוויסקי שנכנס
דרך אפה ועובר דרך קנה הנשימה שלה, בכל נשימה שלקחה. עמוקה. כל
אחת שלקחה, עם הריח של השטיח הסרוח, האלכוהול שדגדג באפה ומשך
אותה, וריחו של שון, כאבה יותר מהקודמת לה.
עם הדמעות הזולגות מעיניה בקצב מטורף, היא נשרתה בשינה מעופפת,
ודמיינה את שון.
היא עמדה בחדר ריק, גדול ולבן. במרכזו ניצבה מראה, כזו שאפשר
לראות בה את כל גופך. היא הופיעה כמו יש מאין. כאילו זומנה
בכוחות קסם או משהו שהאמינה בו, היא ושון. שון והיא.
שרה התקרבה למראה, הביטה בה וראתה אישה-נערה-ילדה יחפה, לבושה
בכתונת לבנה מלוכלכת, קרועה במקצת, אבל יפה.
כל שראתה היה מישהי שנראתה אומללה להחריד, ארשת פניה הייתה
מפוחדת ובעיניה עייפות עד כמעט כלום. פניה חסרות צבע, ושערה
שתמיד היה ג'ינג'י, מלא חיים וברק היה עכשיו נפול, כמו מת, ולא
הבריק אפילו קצת. מגעו היה כמו קש, היא יכלה לקבוע זאת לפי
מראה בלבד.
היא מצמצה וראתה דבר נוסף.
שון.
בבהלה התעוררה, מגלה שרק שוכבת על השטיח החרוך בקצותיו, בחדר
מעלה הזיכרונות, החדר המסוכן הזה בשבילה. זה שידעה שיום אחד
עוד יביא למותה.
השעה הייתה מאוחרת, היא לא ידעה כמה זמן ישנה, אבל בהחלט הרבה.
כי במבט חטוף החוצה, כשקמה על רגליה הרועדות שכמעט קרסו, ראתה
כי הירח יצא לחלוטין, ירח בצורת בננה דקה במיוחד, והשמים
הכחולים היו מעוננים מאוד. ונהיה קר. אבל עוד לא היה גשם, רק
מאוחר יותר.
היא יצאה לטיול לרענן את הרגשתה האיומה, לנסות להעביר את הכאב
(והיא ידעה שזה זיבולי שכל אם לרגע האמינה שמשהו ישפר את מצבה
הנפשי הנוכחי), וחזרה במצב נורא מזה שהייתה שרויה בו כשיצאה.
ההליכה הייתה בתחילתה כדי לצאת מהחור המחליא הזה, וכמו מהופנטת
רגליה הובילו אותה לפאב המקומי, היא לא ידעה לאן היא נכנסה, לא
קראה את שלט הכניסה, לא ידעה בכלל מה היא עושה.
התיישבה ליד הבר, תחבה ידיה לכיסים שבמכנסיה, ופשוט בהתה
באוויר העומד.
היא הייתה בין היחידים שם, וחשבה שזה אפילו עדיף, יהיה לה שקט.
ואכן היה שקט, אבל היא שנאה את השקט. למרות שהייתה זקוקה לו
נואשות עכשיו.
אחרי כמה דקות, כשהברמן התייאש מהניסיון הכושל להתעלם מהופעתה
המוזרה של בחורה שמעולם לא פגש בחייו.
"את בסדר?" שאל בנימוס.
היא לא השיבה, רק הישירה מבטה לעיניו, וזה הספיק לו כדי לדעת
שלא.
עיגולים שחורים היו מתחת לעיניה, הכמעט מתות, שפתיה היו רפויות
ויבשות. פניה, כמו בחלום, היו חיוורות עד חסרות צבע לחלוטין.
שערה היה אסוף מאחור בצמה רפויה, שחצי ממני כבר לא היה בצמה,
אם כי מפוזר, יוצא ממנה. היה לה שער מדורג, כך שאם רצתה שיהיה
אסוף ללא יוצאים מן הכלל הייתה צריכה להדק במיוחד או במקרים
ממש נדירים להשתמש בסיכות לשער.
היא נראתה עייפה מהכל, עייפה מהיום הזה, עייפה מהחיים האלה.
והכל לפי עיניה, ומראה. שהיה שבור ומכאיב לא רק לה.
המוזג לא שאל דבר בנוסף לכך והחליט על דעת עצמו למזוג לה כוס
בירה.
עם חיוך קלוש שדמה יותר לעווית שניסתה להיראות נחמדה אך יצאה
קצת מעוררת חשש, הודתה לו. במחווה מוזרה זו, כן. חיוך ארור.
היא הוציאה כסף מכיסה, עמדה להוציא כשאמר לה "על חשבון הבית."
היא הרגישה קצת לא בנוח, וכשהצליח לגרום לה להבין שהתכוון לכך
לגמרי, החזירה את שקה לכיס. לרוב כשהייתה סתם הולכת ברחובות
כדי לחשוב, הייתה מסתובבת עם שק קטן שהכיל כמה מטבעות אם במקרה
תרצה לעצור בבית קפה, או פאב כמו זה. ארנק היה גדול מדי ולעולם
לא ייכנס לכיס מכנסיים. שק קטן היה הפיתרון המושלם.
שלוש, חמש, עשר; בתשיעית התעקשה שהיא רוצה לשלם, וזה נכנע. הוא
קיבל את הכסף בסירוב קל, אבל הבין שזה מה שהיא רוצה ומי הוא
שיתווכח עימה?
עשר כוסות בירה, שתי כוסיות קטנות של וודקה, היא עשתה את שלה.
כאילו השלימה פערים, את כל החודשים שלא שתתה כי הבטיחה, הרסה
הכל עכשיו.
בדרכה בחזרה למלון, הגשם, שהתחיל כשישבה ושתתה ליגונה, התחזק
עכשיו. ובשלב מסוים היה יכול ממש להפיל אותה לרצפה מרוב שהיה
כל כך חזק ומכאיב. והיא הייתה חלשה ושפוכה.
היומיים האלו היו יותר מדי בשבילה, והיא חשבה שלא הייתה צריכה
לבוא למלון מלכתחילה. לעזוב את זה, לבכות בחדר בבית הוריה,
בבית אמה, לקבל ניחומים מזוינים שלא עוזרים ולא ישנו דבר, לא
לגעת בשתייה. לא להגיע לחדר הזה ולתכנן לעצמה מוות אטי שייקח
את השנים הבאות עד שיימאס לחלוטין.
אבל היא עשתה זאת, ועכשיו היא בכניסה לחדרה, טורקת את הדלת
אחרי שנכנסה; נופלת על הרצפה, על השטיח שריח הוויסקי שהדיף כבר
התחיל להתפוגג, ועכשיו יקבל ריח חדש; ריחה של שרה.
ואם תעבור את הלילה, הרוח היחידה שתרדוף אותו תהיה זו של שון.
ועכשיו בכל שנה היא תחזור לכאן, בכל שנה תתייסר מחדש, עד שהכל
ייגמר.
עד ששהותו תחסל אותה. אבל לא עכשיו, כי היא צריכה לכאוב עוד
קצת, עוד הרבה;
והיא ידעה זאת.