חיים אוהב את העבודה שלו. למרות שעכשיו חורף והקור חודר לעצמות
והרוח הקפואה, הוא עדיין נהנה. "ארבעה כיווני אוויר, משכורת
גבוהה, מה צריך יותר מזה?" הוא תמיד אומר. הוא אוהב את הלילה.
לפעמים הוא מרגיש כמו גמד טוב שמסדר את העולם ככה שאנשים יוכלו
לקום לעוד בוקר. ולפעמים הוא מרגיש ממש כמו סופרמן, אבל זה
באמת לפעמים. לאחרונה הוא התחיל לקשר בין הפרצופים לבתים;
לדוגמה, יש את הבלונדינית שגרה בתחילת רחוב גולומב בקומה
הראשונה, אליה הם מגיעים בחמש בבוקר. עוד חושך בחוץ, אבל ההיא
עם חלוק משי חצי שקוף מתהלכת הלוך חזור בבית, אוחזת כוס קפה,
השער הבלונדיני שלה אסוף לקוקו. זה מוזר אבל תמיד כשעוצרים
בפינה של הבניין שלה נדמה לו לחיים שהוא מריח אותה, והריח שלה
מרוב שהוא מתוק וטוב מנצח את ריח הזבל של המשאית. הוא בכל פעם
תוהה למה היא פוסעת ככה הלוך חזור בבית ועוד בשעה מוקדמת כל
כך. הוא מדמיין שהרצפה שלה עשויה פרקט ואצבעות הרגליים שלה
משוחות בלק אדום. פעם נדמה לו שהיא סופרת והסיפורים שמתרוצצים
אצלה בראש מטרידים את מנוחתה ופעם נדמה לו שאולי מישהו עזב
אותה והיא עדיין לא התגברה, עדיין קשה לה. אז חיים... הוא אוהב
את השקט של הלילה, אבל בהשוואה בין השניים, יום מול לילה, הוא
עדיין מעדיף את היום. הכי הוא אוהב שהמשאית מגיעה לרחוב
אוסישקין כי סוף סוף השמש עולה, ואנשים מתחילים להסתובב
ברחוב.

חמש וחצי בבוקר. השעון המעורר מצלצל. שי מתעורר בבהלה. מסתכל
על האישה ששוכבת לידו. היא נראית מתה. או ככה לפחות הוא מקווה.
הוא קם מהמיטה. מעיף בהפגנתיות את השמיכה - דווקא, כדי שייכנס
קצת אוויר קר, אבל ההיא ממשיכה לישון. הוא אפילו לא נותן למים
שנייה להתחמם לפני שהוא נכנס למקלחת, הזרם הקר עוזר לו
להתעורר. הוא מסתכל למטה על הכרס שגדלה על הגוף הזה שהוא כבר
לא ממש מכיר. אתמול היו אצלם זוג חברים. הזמינו איזה חמישה
מגשים של פיצה, הוא ירד על מגש לבד. דחף מלא פיצה לפה, אכל מהר
- הוא אפילו לא היה ממש רעב, פשוט ניסה לעצבן אותה. הוא יכל
לראות אותה מתעצבנת, הוא בולע את הפיצה והיא בולעת את העצבים.
לפחות עד שהאורחים ילכו. היא תמיד מתעצבנת עליו כשהאורחים
הולכים, אומרת שכשיש אורחים הוא מתנהג אחרת מבדרך כלל, אז
הפעם, הוא חשב, לפחות הוא ייתן לה סיבה. הוא מבטיח לעצמו
להתחיל בדיאטה אבל מייד מחליף את ההבטחה לדיאטה במשחק כדורגל
עם החבר'ה בשבת, זאת אומרת אם לא ירד גשם. הוא מתגלח ומריץ
לעצמו בראש את הלו"ז של היום. אחר הצהריים יש לו ישיבה עם
המתפעלים מנתניה, כל שאר היום פנוי, כך לפחות נדמה לו. 'אולי
רותי מחשבונאות תבוא עם מחשוף היום', הוא חושב. ואז מציץ בשעון
לבדוק אם יש לו זמן להביא ביד לפני שהוא יוצא, אבל הוא כבר
איחר פעמיים השבוע והבוס שם עליו עין, אז הוא מוותר, לוקח בננה
ויוצא לדרך.

גלית מתעוררת בבהלה מטריקת דלת. שי כמו תמיד שכח לכוון את
השעון בשבילה. הגננת כבר העירה שהיא תמיד מאחרת ומאוד קשה
לעבוד ככה, עם הורים שמגיעים מתי שהם רוצים. היא ממהרת להעיר
את נטע. 'מסכנה קטנה, צריכה לצאת בקור הזה לגן'. מלבישה אותה
מהר, אפילו מהר מדי. שמה קצת שוקו בבקבוק. כמה חיתולים בתיק.
נועלת נעליים. לא עוברות שלוש דקות והן למטה. רק במעלית היא
קולטת שהיא נראית זוועה.

למטה שי תקוע. הוא בקושי יצא מהחניה. גלית יוצאת מהבית מופתעת
מהקור, מופתעת לראות ששי עדיין שם. "כוס אמק המשאית הזאת,
חוסמת את כל הכביש", הוא אומר לגלית ולא מסתכל עליה או על נטע.
"למה הם לא יכולים לעבוד בלילה העצלנים האלה?" הוא שואל חצי את
גלית וחצי את עצמו, ואז חוזר לצפצף להם. גלית הולכת.

חיים כבר מזמן נפרד מהבלונדינית עם הריח הטוב. המשאית המשיכה
לנסוע. נעצרה ליד הבית הפינתי, זה אזור בעייתי, את זה הוא
יודע, הרחוב נהיה צר ולמשאית אין איפה לעצור. הוא ותמיר, זה
החדש שעובד איתו, רצים בקטע הזה לחדר האשפה ומשתדלים להזדרז.
הפעם איזה מישהו השאיר מלא מגשים של פיצה סתם ככה על הרצפה של
חדר האשפה, וזה לא שהפח היה מלא, פשוט השאיר אותם שם. חיים ראה
שתמיר התעצבן. מצחיק איך פעם זלזול כזה היה מוציא גם אותו
מהכלים. הצפצופים של המכוניות מהרחוב החזירו את חיים למציאות.
הוא אסף את הקרטונים הריקים יחד עם הזיכרונות והם הלכו משם.
בדרך הוא נתקל באישה שהחזיקה ילדה. שתיהן נראו עייפות, או
שאולי עצובות. חיים, למרות שהוא מיהר, למרות הצפצופים, חייך
ועשה לילדה שלום עם היד. נטע נפנפה לשלום עם ידה הקטנה וגלית
חייכה, הצביעה על חיים ושאלה את נטע בקול ילדותי שלא מצפה
לתשובה "מי זה..." "מי זה..." נטע לא ענתה, רק המשיכה לעשות
שלום. חיים כבר היה עם הגב אל שתיהן כשהוא שמע את התשובה של
גלית: "זה האיש זבל".