איפשהו לאורך הקו שטה לה הפרעת קצב. היא קצרה ונמצאת ברצף
תווים עמוס וצפוף, כך שהיא לא משמעותית מדי, ולכן מישהו שמביט
מהצד או מקשיב למוזיקה לא ישים לב אליה כלל. אך היא עדיין שם.

כדור נופל. מאות שנות אור מכאן, הוא מתחיל לנוע לכיוון הפלנטה
הזו. אין יצור חי שהיה מקשר בין תזוזתו הפתאומית במקום ממנו
הגיח לבין הגעתו לכאן זמן רב (שסביר להניח שכבר לא נמדד בשנים)
מאוחר יותר. אך בסופו של דבר, הוא ייגע בשקע הכבידה של הפלנטה
ויסיים את מסעו הארוך שהתחיל לא כנפילה, אלא כמשהו אחר שאין
יצור חי שיודע מהו.

המוזיקה, אם אפשר לקרוא לה כך, ממשיכה לזרום, והמקצב ממשיך
לטפטף מטה, אל תוך הנוזל, שכאשר שקועים בו מספיק נראה
כאוקיינוס אינסופי, המוזיקלי.

חושך, קול, משיכה, תאוצה, חיכוך, חום, אור, שרפה, התנגשות,
קור, חושך.

כולנו אוחזים בזיכרונות עתיקים וחבויים היטב מתקופת אלו שבאו
לפנינו באוקיינוס, זמנים פשוטים יותר, כביכול, בהם היה עלינו
רק לאכול, לשרוד ולהתרבות. חלק גדול מהזיכרונות הללו הם
צלילים. בתקופות החשוכות היה רק את הרעש. עם הזמן הרעש הפך
למוזיקה.
תזוזה של מולקולות מים המתחככות בעורנו, בועות נוצרות ומרחפות
מעלה, לכיוון האור והאוויר, לכיוון העולם האחר שאותו אין אנו
זוכרים יותר. אפילו היום, כאשר הוא העולם היחיד אותו אנו
מכירים, אנחנו מתקשים להכיר אותו עם חושינו המעובים.

הסיפור הסטריאוטיפי מדגיש שכך חייב לקרות, לכן אצבעותיו
הדקיקות והצעירות של ילד הן הראשונות לגעת בסקרנות ובחשדנות
בגוף הקר. כמובן שחיידקים וחרקים רבים עברו עליו מאז שהגיע
לכאן, וסביר להניח שכמה יונקים מפותחים כבר עשו עליו את צרכיו,
אבל הנפש האנושית לוקחת מקום משמעותי יותר בסיפורים כגון אלו,
לכן נקבע כאן ועכשיו שאצבעות אלו הן הראשונות לגעת בכדור מאז
שיצא לדרכו בתחילת הזמן.

המוזיקה מתנגנת ברקע, ואט אט היא גוססת ומתה. אולי תשוב מאוחר
יותר בגלגול יותר דרמטי, אך עתה קיים רק שקט. די בטוח להגיד
שאיפשהו, שמש שוקעת.

ואיפשהו, כדור נוסף נופל.