אני סתם עוד ילדה רגילה, ממוצעת.
מעיר גדולה, אפשרי להגדירה כמרכזית, עם כבישים סוערים, רחובות
מלאים, בתים בכול מקום, ובלי הרבה ירוק.

אני סתם עוד ילדה רגילה, ממוצעת.
מוקפת בחברים, משפחה, בית אוהב, בלי כל תלונות.בת 13
וחצי.הולכת כל יום לבית הספר, נהנית ללמוד במידה מסוימת.

אני סתם עוד ילדה רגילה ממוצעת.
אבל מה שונה? שדווקא אני, מכל הילדות, צריכה לעזוב את הארץ.עם
כל הפיגועים, וכל הנפגעים, הוררי מודאגים, לא רוצים להישאר
במולדת.'נחזור בעוד 3 שנים, הבטחה שלנו' הם אומרים שוב ושוב,
אבל לא מבינים את משמעות השייכות למקום הזה.

אני סתם עוד ילדה רגילה, ממוצעת.
שכבר עומדת לטוס, ממש בשישי הקרוב.הפרידות עברו בקלות, בלי
הרבה התרגשות, 'לא נורא' אמרו חברותיי, 'בעוד 3 שנים ניפגש,
נתבגר ביחד, נשתנה, נחכה לך כאן', ואני האמנתי.

אני סתם עוד ילדה רגילה, ממוצעת.
שכבר עומדת לטוס חזרה, מתרגשת לקראת הפגישה עם חברותיי, עם
כולם.הבאתי מזכרות, השארתי זיכרונות, יהיה טוב מעכשיו, הייתי
בטוחה.

אני סתם עוד ילדה רגילה, ממוצעת.
שאת פניי קיבלו בשמחה.כולם התרגשו, בכו, שוב ההיסטוריה חוזרת
על עצמה.והכול כמעט שב לרגיל, בלי הרבה שינויים, כאילו בכלל לא
עזבתי, נשארתי פה תמיד.

אני סתם עוד ילדה רגילה, ממוצעת.
שהכול דעך עם הזמן.החברות שבו לעיסוקיהן ב-3 השנים האחרונות,
בוגרות הן, שונות.התייפו, נהיו חתיכות.יוצאות כל יום שישי
בערב, מבלות בתל אביב, מספרות חוויות, ובקיצור- מבודדות אותי.
כי הכול לא חזר לקדמותו, הכול כבר אחרת.

אני סתם עוד ילדה רגילה, ממוצעת.
מעיר גדולה, אפשרי להגדירה כמרכזית, עם כבישים סוערים, רחובות
מלאים, בתים בכול מקום, ובלי הרבה ירוק.