בלול אחד, לא רחוק מפה, היה פעם אפרוח קטן וצהוב. האפרוח היה
אוהב ללכת במשעולי הלול, לראות מה העניינים ומה התחדש, איזו
תרנגולת הטילה ואיפה משחקים כל האפרוחים. הוא אהב להתבונן
מבחוץ על הנעשה, להתרשם ולהסיק מסקנות על חיי הלול: איך באים
אפרוחים לעולם, למה התרנגולים מנקרים בכרבולותיהן של
התרנגולות, ועוד כהנה וכהנה נושאי מחקר מעניינים ומרתקים. רק
לתופעה אחת משונה לא יכול היה למצוא הסבר: בלול היו מפוזרות
ערימות זבל, ועל כל ערימה היה תרנגול גדול ומפואר זנב, קורא
בקול. מעולם לא הבין האפרוח, מה מצאו התרנגולים לטפס על ערימות
של זבל ולהרעיש עולמות.

הילך האפרוח בין ערימות הזבל, התקרב אליהן ככל שהרשו לו
התרנגולים להתקרב, והתבונן בהן בתשומת לב. אך כמה שהתבונן,
מעולם לא עלה בידו להבין את פשר העניין. הוא התחיל לחוש בוז
כלפי התרנגולים המטופשים, שעושים עניין כל כך גדול מערימת זבל,
והחליט להניח לזה. ''יצווחו הכרבולתנים כאוות נפשם. אני אמשיך
במחקריי ואגדל להיות תרנגול רציני ומלומד'' - חשב לעצמו.
וכך עברו השנים. האפרוח נהיה לגבר, כרבולתו האדימה, וזנבו
נתקשט בנוצות צבעוניות ומפוארות. כיוון שהיה כבר מלומד למדיי,
התחיל גם מרכיב משקפיים, שיתאימו לדימוי שרצה לשוות לעצמו. הוא
התחיל לרשום לעצמו בעניין, שמדי פעם פרגיות צעירות מלכסנות
מבטיהן אליו, אבל הוא לא ידע מדוע הן עושות זאת. ''תרנגולות
מטופשות'' - חשב לעצמו, אם כי משהו בפזילה המגוחכת שלהן הרעיד
לו את הכנפיים.

יום אחד, הלך האפרוח המגודל בלול, ופתאום ראה ערימת זבל נטושה.
הביט כה וכה, ולא ראה שום תרנגול. ''הזדמנות פז'' - חשב לעצמו
- ''סוף סוף אוכל לבדוק את החידה הישנה - ממש מקרוב''. הוא
התחיל מטפס במעלה הערמה עוד ועוד, בוחן את יציבותה, את חוזקה,
אך עדיין לא הבין את קסמה. ''סתם ערמת זבל'' - חשב. אולם ככל
שהלך ועלה, החל להרגיש תחושה בלתי מוכרת ממשמשת ובאה מקרבו.
משהו עמוק ומוזר. מעין דחיפות שכזו, משהו שמעולם לא היה בו.
''פחד גבהים'' - חשב לעצמו, והמשיך לטפס. אולם שום פחד לא היה
בו, רק תימהון גדול על תחושת העזוז הממשמשת ובאה. הוא עלה עוד
ועוד, ורוחות של עוצמה נשבו בו. לבסוף, כשהגיע למרום הערימה,
נהיו התחושות כמעט קשות מלהכיל. הוא התבונן כה וכה, ויכול היה
לראות את כל פרגיות הלול מסתובבות לרגליו. כל כולו היה אוויר
חם, מוקף בנוצות. ואז, מבלי שידע כיצד זה קרה, הוא הבין פתאום
את כל מה שלא הבין כל השנים, והרגיש שהוא פשוט חייב להודיע את
זה לכל העולם! הוא חייך במלוא מקורו, פתח אותו לרווחה, הוציא
לשון וקרא: ''קו-קו-רי-קו!!!''