השעה הייתה כבר ארבע וחצי בבוקר, ושוב התחיל לכאוב לו הגב מרוב
התהפכויות במיטה, הוא התחיל להתרומם והרגיש את השריר בגב
התחתון שולח זרמי כאב לאורך עמוד השדרה המצולק, הוא היה צריך
להרגע, יש לו מבחן בעוד שלוש וחצי שעות והוא חייב לנסות לישון,
לפחות שעה -שעתיים..
הוא קם והתחיל להתרוצץ בחדר, הזעם הציף אותו והאנדרלין עורר את
איבריו וכל העייפות שלו התפוגגה כליל... מעניין אם יצליח הזעם
לעורר אותו באמצע המבחן בכימיה...
הוא רצה סיגריה, אבל הוא פחד, אם אבא יגלה שהוא מעשן שוב זה
יהיה הסוף שלו.

אולי זה היה הכעס, אולי העייפות ואולי סתם רגע של טירוף, אבל
הוא הרים את ה"מלבורו לייט" מאחורי הספרים במדף העליון, התגנב
על קצות האצבעות, פתח את הדלת, ליבו השתולל באימה כששמע את אבא
מתהפך במיטתו, חסר דאגות.. הוא הרגיש את הרגליים נחלשות, אבא
השמיע נחירה ארוכה וזה היה מספיק מעורר ביטחון לפתוח את הדלת
ולצאת החוצה.
הוא התישב בכיסא הפלסטיק האפור שעמד על הדשא והדליק לעצמו
סיגריה, היא באמת הרגיעה אותו קצת, לחיו החבולה קצת עיקצצה
כשהצמיד את שפתיו לפילטר הסיגריה, אבל תחושת ההקלה שבאה עם
העשן לתוך ריאותיו הייתה שווה את זה.

השמש התחילה לעלות, זה דבר יפה, הזריחה, חשב לעצמו, איך שזה
מתחיל בהתבהרות קלה של השמיים, ואז רואים במזרח תחילה התבהרות
חדה יותר, השמיים מתחילים להתקשט בצבעים חומים וצהבהבים
ולפעמים אם יש לצופה מזל, גם באדומים, זה הרגיע אותו.
הזריחה... יום חדש נולד.. יום חדש של חיים חדשים.. הזדמנויות
חדשות... חרטות..
הוא עצם את עיניו, מדמיין לעצמו מציאות אחרת, מדמיין לעצמו אבא
שתופס אותו מעשן ומקרקע אותו לחדר, לא מקרקע אותו למיטה מרוב
מכות, אבא שאחר כך ינסה לדבר על ליבו, לגרום לו להבין למה
להפסיק וכמה שהעישון מזיק, ולא ישבור לו את אוסף פיסלוני העץ
שלו שאסף במשך חמש שנים וידחוף לו מקל של מטאטא לצלע הימנית,
כן.. אבא כזה..

המחשבות האלו גרמו לו לשטיפה חוזרת וכואבת של זעם בוער כשנזכר
בערב הנורא הזה, שאימא שכחה לשים מלח בסלט, תבלין פשוט חסר
חשיבות ורב כולסטרול.. זה התחיל מהסטירה הרגילה: "את אף פעם לא
מקשיבה לי, מטומטמת! מלח, רק מלח, זה דיי פשוט אני חושב, זה כל
כך נורא לבקש שיקשיבו לי בבית המחורבן הזה?!"
אימא מקבלת את הסטירה בשתיקה והבנה, והוא התחרפן.. בגלל מלח?
הוא התחיל להשתגע.. למה היא לא אומרת? צועקת? בוכה? הוא עשה
דבר שמעולם לא עשה, הוא קם ממקומו הביט לאביו בעיניים ואמר:
"תעזוב אותה!!!" הוא לא אמר, הוא צרח, הוא הרעיד את הקירות,
ויחד איתם רעד כל עולמו, כל המציאות של חייו, הוא כל כך כעס..
שנים של מכות, של תסכול, של שנאה בתוך שתי מילים כל כך פשוטות
לכאורה...

ועכשיו הוא רועד מרוב כעס, שנאה, אשמה.. ולא בגלל הסטירה שאבא
העיף לו, או מהצלקת של שבוע שעבר, או על היד השבורה לפני חצי
שנה, אלא שבאותו הרגע אבא התנפל על אימא, הוא היכה אותה כל כך
חזק וכל כך הרבה שהיא איבדה את הכרתה, מדממת, בגדיה קרועים
שוכבת על הריצפה, אבא המום, ממלמל: "זה מעולם לא קרה קודם..".
הוא קם, מתקשר לאמבולנס, אבא מביט בו, מופתע מעצם מעשיו: "היא
נפלה במדרגות אדם, אתה שומע אותי?".
אדם מביט בו ושותק, הלחי עוד בוערת.
"אדם, לא התכוונתי.. אני.. אני לא אעשה את זה שוב.. אני נשבע,
אני לא מאמין.. אני כל כך מצטער...אני.. איך יכולתי לעשות את
זה? אדם, אתה מאמין לי נכון?".
אדם מקשיב לנאום הקבוע ומהנהן בכניעה, זה לא יקרה שוב..
מבטיח.. נשבע.. שמענו ממך חתיכת בן זונה.. למה אותה? למה לא
אותי? אני צריך לשכב בבית החולים... אני זה שהתחצפתי.. אני
הפרתי את כללי הכבוד של הבית..

אדם לקח עוד שאכטה וזרק את הסיגריה, השמש כבר עלתה, הוא דאג
לאימא, הוא לא מסוגל לישון, הוא כבר לא ייגש לבחינה.