"אין לי צער גדול יותר מאשר על האכזבות אשר גרמתי לך. זקוף
לזכותי כי ידעתי להוציא מסקנות." נדמה כי אדם קרוב מאוד אמר לי
מילים אלו. ייתכן אמי או שמא אבי, או לפחות קרבת דם הייתה
בינינו. אולי חבר או אהובה... אך לא כך הוא. על גבי כרטיס ברכה
שנשלח אליי היו כתובים שני משפטים אלו. ואף כי בכתב יד נכתבו
המילים הנ"ל, ספק בלבי אם יכלו להיאמר פנים אל פנים. כי זו
שכתבה אותן היא לא אחרת מאשר מורתי לצרפתית. ואף כי גם מחנכת
הייתה לי, תמיד אזכור את גלית כ"מורה לצרפתית". וזו גם הייתה
ביקורתי עליה. מילים קשות אמרתי לה בשיעור החברה האחרון של
הכיתה השמינית. בשלווה ובשפה מפוקחת הטחתי בה טענותיי:
"שיתפתי איתך פעולה במשך שנים, ואף למדתי ממך המון חומר. אך
איפה בכל אותו זמן תרמת לחינוכי ולפיתוח אישיותי?" שאלתי
בטרוניה בנוכחות כל תלמידי הכיתה. והיא המשיכה לשבת על השולחן,
מחזירה לי בשותקה את אותו מבט חודר אשר תמיד עטתה על פניה כאשר
ביקשה בצרפתית: "pensez un peu#". ואני, מסרב להבין, החזרתי לה
מבט שואל המחכה למוצא פיה. אך היא בשלה. ישובה בדממה. ברכיה
הצמודות מבצבצות מתחת לחצאית קצרה, זרועותיה הדקות צמודות
לגופה וכפות ידיה אוחזות בקצה השולחן לבל תיפול. אישה נאה בעלת
שער גולש בצבע דבש בהיר ועיניים שחורות על פנים בהירות מכוסות
בפודרה שנועדה להסתיר ורידים דקים שבצבצו מתחת עורה השקוף
למחצה. מבטה מלא תובנה, אשר הייתם מופתעים למצוא בפני אישה
בשנות השלושים המוקדמות של חייה.

שנתיים אחר כך מצאתי את אותו כרטיס ברכה, חבוי בין שאר הניירות
במגירה שהייתה לי בבית הוריי. כשקראתיו שוב, נמלאתי חרטה ומיד
התיישבתי לכתוב לה מכתב. רציתי לכתוב לה שאני כן מעריך אותה
ואם יש רגש אשר אני חש כלפיה הוא הרבה יותר קרוב להערצה מאשר
לאכזבה. אך במקום זאת סיפרתי לה כי שוב נכשלה. אכן כן. היא זו
אשר יעצה לי ללכת לעתודה האקדמאית במקום להתגייס כמו כל בני
מחזורי לצבא. ואף כי כוונה טובה הייתה להם, נתבדו כל נבואות
היועצים למיניהם והיא בתוכם. שלא כמצופה, הצבא הכריז עליי
ככשיר לשירות קרבי. אך מטבע הדברים, הכרזה זו באה הרבה אחרי
שהתקבלתי לעתודה, ומכוח האינרציה המשכתי בדרך זו. מיותר לציין
כי כאשר הכוח המדרבן אותך ללכת בדרך אחת חדל מלהתקיים, לא
יעבור זמן רב ותמצא עצמך בדרך אחרת. על כן סיפרתי לה כי עזבתי
את הלימודים, ואני עומד לקראת גיוס, שנתיים אחרי כל בני
מחזורי. שבועיים חלפו ואחריהם הוזמנתי לביתה לסוף שבוע. ואף כי
אולי מוזר הוא בעיניכם, דבר שבשגרה היה מבחינתה, שכן מורגלת
הייתה להזמין את תלמידיה לשעבר אל ביתה, לשוחח איתם ולייעץ להם
בהמשך דרכם. ואלו באו. ואף אני מצאתי עצמי באחד מימי שישי לוקח
את האוטובוס האחרון מתל אביב לקריית גת. לבדי מצאתי את הדרך אל
ביתה, ואף כי משונה היה בעיניי כי לא הציעה לפגוש אותי במקום
כלשהו באמצע הדרך, לא ייחסתי לכך חשיבות מרובה.

השמש נטתה לשקוע כאשר נקשתי על דלת העץ של ביתה הגדול למדי
בשכונת בנה ביתך. גלית ובעלה היו תל אביביים בנשמתם, אך כאשר
זה האחרון קודם לתפקיד של מנהל בנק, נאלצו שניהם להעתיק עצמם
ממרכז החיים של מדינת ישראל ולעבור לגור בעיר הדרומית. לאחר
המתנה מועטת הדלת נפתחה וגלית עמדה בפתח. בעיניים טובות, בפנים
מחייכות ובשלום לבבי הזמינה אותי פנימה. לרגע התמהמהתי, מנסה
לקלוט את התמונה מולי. לא יכולתי שלא להבחין כי שערה פרוע מעט,
כתף חולצתה שמוטה, לחייה סמוקות והאיפור שעל פניה מרוח. מיד
אחר כך התעשתי, החזרתי לה שלום ונכנסתי פנימה. בצדו המרוחק של
החדר עמד בחור צעיר. זיהיתי אותו מיד. היה זה רועי, אף הוא
מתלמידיה לשעבר שלמד באחד המחזורים מתחתיי. שנתיים עברו מאז
ראיתיו בפעם האחרונה, וכבר הפך לגבר צעיר, גבוה שרירי ונאה
למראה. מופתע מעט, קפאתי במקומי, שומע את הדלת נסגרת מאחוריי.
במבט מהיר סקרתי את החדר אשר כצפוי היה מרוהט בטוב טעם. "משהו
רקוב למדי בממלכת דנמרק", אני חושב לעצמי בעוד מבטי מדלג מעצם
לעצם בחדר השרוי בחוסר סדר מוחלט. שולחן מוזז ממקומו, ערימת
כריות על הספה וקפלים בפינות השטיח. וכאילו לא די בכך, ריח כבד
עמד באוויר למרות החלונות הפתוחים לרווחה. בזעקה אילמת הצטרפו
כל הסימנים יחדיו להעיד על הסערה אשר התחוללה בחדר דקות לפני
שהופעתי. רועי הכניס חולצתו בתוך מכנסיו, סידר הופעתו והחל
פוסע לעברי. בעודי נרתע מעט, חלף על פניי, שלח בי מבט קצר
ונסתלק. נשארתי עומד שם, רועד ומבויש כמי שנתפס בקלקלתו. עוד
רגע והייתי נפנה ומסתלק אף אני. אך גלית כבר הובילה אותי אל
שולחן המטבח שעליו כבר היו מונחים קפה ועוגה, ואני נשארתי.
ממילא לא היה לי איך לחזור, שהרי כבר עברה כשעה מאז יצא
האוטובוס האחרון משם. גלית חגרה סינר והחלה בהכנות אחרונות
לקראת ארוחת ערב שבת, ואני גמעתי לאטי את הקפה בשתיקה והסתכלתי
על אשר היא עושה.
"דניאל והילדים יגיעו בעוד כשעתיים", אמרה, מתעלמת מכל אשר היה
חמש דקות קודם לכן, "כך שיהיה לנו קצת זמן לדבר", הוסיפה בנימה
רצינית. ואף כי לא ממש ידעתי מה להגיד, קלחה השיחה בינינו. מדי
פעם הייתה מסבה עצמה מאצל השיש ושולחת בי מבט מלא משמעות שנועד
להדגיש את אשר היא אומרת. אט אט נתרענן האוויר בבית ואנו
מדברים כתמול שלשום, וכאילו שב הסדר על כנו. מן הסתם ראוי לספר
על מה דיברנו בשעות אלו, ואף כי אוכל לנחש כי דיברנו על העבר,
על העתיד, על לימודים ועל קריירה, חייב אני להודות כי אינני
זוכר ולו פרט אחד. גם את ארוחת הערב העברנו בשיחה קלילה, ואף
כי התאמצתי לשמור על חזות שלווה מהולה במעט אדישות, אינני בטוח
כי הצלחתי להסתיר את הסערה בקרבי. מדי פעם הייתי מגניב מבטי אל
דניאל, מנסה לאתר איזשהו שמץ של ידיעה בפניו. אך לא העליתי
בחכתי מאומה.

שעה ארוכה שכבתי על המיטה אשר הציעה לי, מסרב להאמין לאשר ראו
עיניי. ואולי בעצם לא ראיתי כלום. ומה בסך הכול היה שם. חדר לא
מסודר וגבר לקראת גיוס שמיהר להסתלק."Pensez up peu" אני אומר
לעצמי, "וכי זה מעיד על משהו. האומנם בשל כך אני צריך לשנות את
דעתי על האישה שאני מעריך מן הקצה אל הקצה". אך ללא הועיל. עד
השעות הקטנות של הלילה נשארתי בוהה בכוכבים אשר מבעד לחלון, עד
שלבסוף נעצמו עיניי מאליהן. מיותר לציין כי פספסתי את ארוחת
הבוקר, וכיוון שלא הייתי רעב יצאנו בשעת הצהריים לטייל בין בתי
השכונה. היא נאה ומטופחת ואני בבגדים של יום אתמול. לאטנו
הלכנו, מדברים על הא ודא. היא על חייה בקרייה ואני על ספקות
ולבטים, היא מייעצת ומעודדת ואני עם חרדת העתיד. ותוך שאנו
פוסעים בשביל בין שדרות העצים סיפרה לי כמה מתגעגעת היא לחיי
הלילה של תל אביב, ואיך שבכל סוף שבוע נוסעים היא ודניאל לעיר
הגדולה לתיאטרון או לבילוי אחר. ונדמה לי כאילו זה הדבר היחיד
המפצה אותה על השעמום בחייה במקומה הנוכחי. ובאותו רגע כמעט
שכבר אמרתי שאני חייב לדעת מה היה אתמול, שמגיע לי הסבר,
שאינני יכול כמותה לעבור לסדר היום, אך לא העזתי.

הדקות חלפו והגיע זמני לעזוב. הודיתי לבעלה, נפרדתי מילדיה,
וביחד הלכנו לכיוון תחנת האוטובוס. חשבתי, אולי עכשיו תתוודה
ותסביר את עצמה. אך זה לא קרה. נפרדנו בחיוך ובנשיקה על הלחי.
לרגע עוד ראיתי אותה פוסעת אל עבר ביתה מבעד לזגוגית חלון
האוטובוס, ואז נעלמה. ובמשך כל הדרך חזרה היה לי צער אחד. הצער
על זה שהפסידה בילוי בתל אביב בעבורי.

Pensez un peu מצרפתית- "חישבו קצת"