רעש היריות מזכיר את מכונת הכתיבה הישנה של סבא. הן מהדהדות
ברחבי הראש ולא נותנות מקום לשום דבר אחר. ככה גם מכונת
הכתיבה.

בכל פעם שסבא היה מתיישב לכתוב מכתב לקרובים באמריקה הייתה
מכונת הכתיבה מרעישה בבית ומפחידה את היונים מחוץ לחלון. לסבא
לא היה אכפת והוא לא היה מוכן לכתוב את המכתבים שלו בעט. עטים
זה פשע, הוא היה אומר כשהוא משליך בלון של עט כדורי כחול לתוך
האשפה. סבא היה תמיד כותב במכונת הכתיבה. או בעיפרון. אבל אף
פעם בשום פנים ואופן לא בעט.
הילדות הייתה מלאה בצלילי מכונת הכתיבה, התקתוק הרועש שהיה
נשמע עד לגינת הבית בקומת הקרקע היה חוזר על עצמו כל יום מחדש.
יש הרבה קרובים באמריקה.
סבא היה מבלה את הבוקר בכתיבת מכתבים. פעם שאלתי אותו מה יש לו
לכתוב, הרי אם הוא כותב כל הזמן אין לו מה לכתוב עליו. סבא היה
שולח אותי לשחק לחדר השני וממשיך בתקתוקיו המהירים.

בכל יום ראשון בבוקר היה סבא אוסף את כל המכתבים שהוא הקליד
במהלך השבוע, לוקח את מקל ההליכה ושם פעמיו אל הדואר המרכזי.
סבא אף פעם לא שלח מכתבים מסניף הדואר הקרוב לבית. הוא אמר שהם
יאבדו את המכתב. הוא היה יוצא לתחנת האוטובוס ומחכה, הטיול היה
לוקח לו שלוש שעות - עד הדואר, לחכות בתור, קפה אצל סימון
ובחזרה הביתה. גם על הקפה הוא לא היה מוותר.
שאלתי פעם את אמא למה סבא אף פעם לא מוותר על הקפה של סימון.
הוא וסימון לא מדברים עוד מימי המלחמה, אבל הוא עדיין הולך
ושותה אצלו קפה כל יום ראשון. אמא השתיקה אותי ואמרה שעדיף לי
לא לשאול שאלות.
ניסיתי לשאול גם את סימון יום אחד כשעברתי ליד הקפה שלו, אבל
הוא רק משך בכתפיו והמשיך לנגב את הדלפק המעופש. אני זוכר
שחשבתי איך סבא יכול לשתות קפה במקום כזה מעופש. סבא תמיד אהב
ניקיון.

היריות נעשות חזקות יותר. מכונת הכתיבה אף פעם לא הרעישה כל כך
חזק. הרובה ביד שלי מתחיל לרעוד והכוונת לא מוצאת את נקודת
האחיזה שלה. מאחוריי אני שומע את שאר היחידה שלי צועקים משהו,
שומע רעשים חזקים ומישהו נופל.

הוא נפל כמו שסבא נפל בפעם האחרונה. סבא אסף את המכתבים בוקר
אחד, הצמיד את הערימה בגומי, לקח את המקל שלו ויצא מהבית
לכיוונו של הדואר המרכזי. הוא הצליח לרדת את גרם המדרגות ואני
חיכיתי לו למטה להגיד שלום. במקום להגיד לי שלום, סבא נפל.
שמעתי את הרעש שהראש שלו עשה כשהוא פגע ברצפה ואת המבט המזוגג
בעיניים שלו. המכתבים המוחזקים בגומייה נפלו מהידיים שלו
והחליקו ליד רגלי. ללא אומר, לקחתי את המכתבים ועליתי על
האוטובוס לדואר המרכזי. בדרך חזרה עצרתי אצל סימון, אמרתי לו
שסבא לא יבוא יותר, ואמרתי שלא נראה לי שזה משנה לו בגלל שגם
ככה הוא וסבא לא מדברים כבר הרבה שנים. סימון סגר את בית הקפה
שלו, תלה שלט למכירה על הדלת ופרץ בבכי.

הרעש והאבק מערפלים את המחשבה שלי. אני קם ומנסה להבין מה
קורה. הדבר הבא שאני זוכר זה הבריחה. אני יודע שיריתי ואני
יודע שהרגתי. אנחנו רצים כמה שיותר מהר, רק להגיע לג'יפ הישן
ולהימלט ולחיות. אף פעם בחיים לא רצתי ככה. אני מתניע את הג'יפ
והמנוע מטרטר בקושי.

את סבא הבאנו לבית הקברות במכונית הישנה של דוד שלי. היא טרטרה
בקול רם וקפצה בכל קימור של הדרך. כשהגענו לשם כבר חיכו לנו
הרבה אנשים. התפלאתי שהקרובים באמריקה לא באו ואפילו לא שלחו
מברק למרות שהודעתי לכולם על זה שסבא מת. גם סימון עומד שם בין
כל האבלים, ראשו מורכן ועיניו דומעות.
הטקס נגמר מהר. אין על מה להתעכב. הוא היה אדם טוב, מצפוני,
גיבור. אני מתאפק לא לבכות אבל נכשל במשימה. הדמעות זולגות
מעצמן.

יום אחרי הלוויה אמא זרקה את מכונת הכתיבה של סבא. היא אמרה
שאין לה מקום בבית לזבל. המכונה הייתה יפה ומטופחת ולמרות
שהייתה כבר בת הרבה שנים היא עדיין עבדה כמו שצריך, חוץ מהרעש
כמובן.

אני מתעורר בחדר לבן. הקירות ריקים ויש ריח מוזר באויר. מאי שם
נשמעת מוזיקה שקטה וקולות של אישה שמדברת בשפה לא ברורה. האור
מסנוור לי את העיניים ורעש מכונת הכתיבה של סבא לא עוזב אותי.
אני עוצם את העיניים ונרדם.

יד חזקה מטלטלת אותי. סבא בא להעיר אותי כנראה, הוא תמיד היה
עושה את זה ביום שבת בבוקר. סבא אמר שאסור לישון עד מאוחר, שזה
מזיק לבריאות. היד ממשיכה לטלטל אותי. סבא, לא צריך, אני אקום,
אני מנסה לצעוק, אבל לא יוצא לי.
אני פותח את העיניים שלי. מולי עומד אדם בבגדים ירוקים ותג
עובד. הוא מטלטל אותי ומאחל לי בוקר טוב.

רעש מכונת הכתיבה לא נפסק. סבא לא מבין כשאומרים לו שבין שתיים
לארבע צריך להיות שקט, אמא ישנה. יש מכתבים לכתוב לאמריקה. אני
מנסה לשכנע אותו, אבל בין תקתוק לתקתוק אני מבין שזה בלתי
אפשרי. רק ביום ראשון כשהוא יוצא לדואר משתרר שקט.

אני חי בבית החולים עכשיו. הם לא מסכימים לתת לי ללכת. אומרים
שאני צריך להישאר פה. אני לא יודע מה הם רוצים ממני. סבא כבר
מזמן היה עוזב אם הוא היה יכול.

מכונת הכתיבה הזו מתחילה לעלות לי על העצבים. כמה אפשר להגיד
לו לסבא הזה, שזה לא בריא לחיות ברעש מתמיד? אני ניגש אליו עוד
פעם ועוד פעם, אבל הוא לא מסכים להפסיק ולכתוב.

מסתבר שאין לי יד. הרופאים אומרים שהם אמרו לי את זה כבר קודם.
הג'יפ התהפך בדרך וניצלתי בנס. חוץ מהיד שלי. אין דבר, אומרים
הרופאים, נסדר לך תותבת. אני מסתכל על הגלד ולא מבין איך אני
ממשיך לכתוב על המכונה הישנה של סבא עם יד אחת. הוצאתי אותה
מהזבל כשאמא זרקה אותה והמשכתי לכתוב מכתבים לקרובים באמריקה.
אסור לשכוח קרובים, היה סבא אומר, אבל נראה שהם שכחו אותו כי
אף מכתב אף פעם לא הגיע בחזרה.
הם אומרים שאני לא יכול לכתוב על מכונת כתיבה. יש לי רק יד
אחת. אבל אני יודע, אני יודע מה אני כותב, אני שומע את הצלילים
שלה ומרגיש את המתכת הקרה של המקשים מתחת לאצבעותיי. סבא, אל
תדאג, יש מי שיכתוב לקרובים.