אתם מכירים את האנשים האלה שתמיד בדיכאון?
אז אני חושבת שהאנשים האלה שתמיד שמחים הם בעצם הדיכאוניים.
קחו למשל את חברה שלי- ההורים שלה קראו לה "תיפרחת" ולמרות השם
מראה אושר
הילדה תמיד מתלוננת שלא טוב לה, שכולם מסביב מאושרים, שהיא לבד
כל הזמן וש"בבוטם ליין" היא תמיד מפסידה ונכשלת.
היא אכן מסוג האנשים שבעצם מאושרים כל-כך עם הדיכאון שלהם שהם
אף-פעם לא יוותרו עליו.
ביום שהיא פגשה את החבר שלה היא היתה באחד מהדיכאונות הממכרים
שלה והיתה כל כך שקועה ברחמים עצמיים שהיא אפילו לא הרגישה
שהוא מדבר אליה.
כמה ימים אחרי זה, הם יצאו ביחד והיא נהנתה כל כך שהדיכי שלה
נעלם ונבלע והיא יותר לא ממש הרגישה אותו או את חסרונו.
אחרי כמה חודשים של אושר הם ישבו מחובקים במיטה והוא הרגיש
שהוא חייב לשאול אותה אם היא מאושרת.
טעות קלינית הייתי אומרת, כי ברגע שהמילים נפלטו לאוויר והגיעו
אליה היא חטפה התקף פאניקה וחיוורון של מת ותוך כדי כך היא
הבינה שהיא מאושרת.
מייד היא החליטה שזה הסוף ויומיים אחר-כך נפרדה ממנו בטענה
שהוא מבלה יותר מדי זמן בתחנת הטלווזיה הזאת במקום להיות
איתה.
היא ישבה ובכתה חודשים, אבל לא עליו...אלא על כל הזמן שביזבזה
בלהיות מאושרת בגללו, כי עכשיו היא לא, ומה אם הוא היה זורק
אותה?
אבל מבפנים זה היה ברור, היא מאושרת עכשיו עם הדיכאון, טוב לה
עם הפטאתיות ועם חוסר המוטיבציה ואנשים עוזבים אותה בשקט.
והדיכאון הזה רק גרם לה להבין עד כמה כיף לה עם השחור והדם
שנוטפים ממנה והצומת לב הממכרת שהיא מקבלת עכשיו יותר טובה
מהאהבה המזדווגת שקיבלה ממנו.
היא מסוג האנשים שמרה שחורה זה כמו אלוהים בשבילם...."אני עושה
רק מה שהדיכאון אומר לי לעשות".....
וכשהם מאושרים ולא בגלל הדיכאון ושררי הפנים שלהם עובדים
בכיוון מעלה, הם קולטים כמה הם מתגעגעים ללגרור את הגוף על
הריצפה וחסרה להם האימפטיה המוזרה הזאת עד כדי כך, שהם מעיפים
את האושר מעליהם ומיסתובבים עם סכיני גילוח בתיק למיקרה שיום
אחד יגלו אושר אמיתי. |