כמה טוב שחורף בא.
זאת התקופה שאני הכי אוהבת בשנה, אפילו יותר מהחורף עצמו, רק
הידיעה שהוא בא. באפור הזה יש כל כך הרבה עצב יפה.
הים הוא המראה של השמיים, הים גם אנושי, כל כך אנושי. בגלל זה
אני גם מאמינה שהאדם הוא המראה של השמיים. כשהם אפורים, כמה
בנאלי שזה נישמע, מתיישבת בתוכי תחושה של עצב. אבל זה לא עצב
רגיל. נסו להבין את זה למרות הניגוד, זה עצב של שימחה. זה עצב
שמשרה עלי אושר. אושר שנובע מהידיעה כי עצב היא התחושה הכי
אמיתית ונקיה שקיימת. זה עצב שהוא בסיס למחשבות, הוא רק אוירה
כללית. הכל יכול לצאת ממנו, זה רק תלוי מה סובב אותי באותו
הרגע, בתוך מה אני.

כשמגיעה התקופה הזאת אני נוטה להראות לאנשים קצת מזויפת. זה
קורה כשאני יוצאת מהקן לכיוון המנוגד לבית שלי, לכיוון הרחוב
האהוב עלי, כדי לראות שקיעה של חורף. לכל התהיות אני עונה שאני
הולכת לטיול ומעדיפה לעשות את זה לבד. האמת היא שלא כל כך
איכפת לי מה הם חושבים באותו הרגע, כי אני הולכת לפגישה עם
החורף.

אני יושבת שם בשדה, מול שמיים כתומים מכוסים עננים מלאים ---
ומרגישה.
קודם אני מתמקדת בתחושה הכללית, מתפעלת מהם, זורעת זרעים של
עצב בתוכי, משקה אותם באוויר הקר, בחוויות היום.
את הנבטים הצעירים אני מדשנת בתהיות קבועות לגבי הווייתי, זאת
נוסחה מנצחת.
כמו כל צמח, הוא לא חי לנצח. הוא מגיע לבגרות קיים קצת בתוכי,
ואחרי זמן לא קבוע קומל, הופך לאדישות. מציתי.

יודעת אני כי מוטב לי שלא ארכב על העצב הזה למחוזות רחוקים
מידי, הוא יאבד את הייחוד, ואני את עצמי.

כמה טוב שחורף בא.