קורה לי רבות שאני מתבונן באדם ומקנא בתחושת הביטחון העצמי
שהוא משדר שיש לו. כביכול. אך האם אני מקנא בצדק? האם זהו
ביטחון עצמי אמיתי? מהו באמת ביטחון עצמי? ומהו המדד או
האינדיקטור לקיומו?

האם זוהי ידיעת/הרגשת עליונות של אדם אחד על אדם אחר או על
סביבה שלמה - או שמא ביטחון עצמי אמיתי, עליו לנבוע מתוך היות
אדם שלם עם עצמו, ולא מתוך תלות בסביבה? שכן מתוקף/מטבע היותו
כזה, הוא בלתי תלוי ביחס כזה או אחר בין האדם לאחר/לסביבה, מה
שאומר ש''הרגשת עליונות על...'' לעולם אינה יכולה להוות מדד
לביטחון עצמי.

אם כך, מניין מגיע הדחף הזה לעליונות? מדוע אנשים מרגישים צורך
לשלוט על אחרים? התשובה היא כמובן פחד. פחד הוא מקור כל הרוע
האנושי. פחד מהאחר, מהלא ידוע, פחד לאבד את החירות, את
העצמאות, או לאבד אהוב בגלל איזה פחדן אחר. אך אם אדם ''בטוח
בעצמו'', מדוע הוא מפחד? הוא מפחד מההתמודדות עם האמת. עם
העובדה שאינו מושלם, ושיש לו חסכים, שיש לו מחסור בנפשו. והנה
הגורם לסיבה, לצורך לשלוט: חסכים נפשיים.

כשלאדם יש מחסור נפשי הוא מוצא נחמה בכוח שהוא מפגין על אחרים,
הוא השולט ולא הנשלט - לכן בזמן קצר זה אין לו ממה לפחד, ובו
בזמן שואב הוא אנרגיה מהנשלט. אך זוהי אנרגיה טפלה, שכן היא
מגיעה מפחד של האחר במצב זמני ומעצם קיום היחס שבין האדם השולט
לאדם הנשלט, כי במצב זה הנשלט מפחד יותר מהשולט וזה מקנה לשולט
הרגשת ביטחון מדומה.

מדוע "מדומה"? משני טעמים: ראשון - המצב הוא זמני, מתוקף היותו
תלוי מציאות (שהרי המציאות היא דינאמית). שני - יחסי הגומלין
בין פחדו של השולט לבין זה של הנשלט, הופך את פחדו של השולט
לקטן יותר, אך רק באופן יחסי! המצב אינו מוריד כלל ועיקר מפחדו
של השולט, אלא רק מעמיד אותו ביחס עדיף. מכך, שהביטחון איננו
אמיתי אלא אשליה.

האדם משלה את עצמו שיש לו ביטחון, ולו רק בגלל עליונותו, אך
ביטחון זה פותר את הסימפטום ולא את הבעיה. כלומר, מוריד את
הפחד (אם כי רק באופן יחסי), אך אינו ממלא את החסכים הנפשיים.
אנשים משלים את עצמם לחשוב שכך הם ממלאים את החסכים הנפשיים
שלהם, כיוון שבצורה זו הם מונעים מעצמם את הצורך להגיע לחשיבה
על עצמם (הפחד), כך שפתאום החסכים (ורגשי הנחיתות המתלווים
אליהם) אינם ''עולים'' עוד ל''תודעה'', וכך נחסך לאדם הכאב
הכרוך בהתמודדות איתם.

אך רוב האנשים אינם מודעים לעצמם מספיק בכדי להבחין בדקויות
אלו. הם בטוחים שכך הם ממלאים את חסכיהם הנפשיים. הם אינם
מבינים ששליטה/עליונות לעולם לא תוכל למלא את חסכיהם הנפשיים,
מתוקף היותה תלויה בסביבה, שכן חסכיהם הם פנימיים ואינם תלויים
בדבר. אך מבחינתם, השליטה מונעת את הגעתו של הכאב (בסופו של
דבר) ומפסיקה אותו, והם חושבים שכך הם פתרו את הבעיה.

וכך נוצרת האשליה. אנשים מחזיקים כל כך חזק באמונה באשליה זו,
עד שהיא הופכת להתמכרות (בדומה לסמים), ואינם יכולים עוד לחשוב
בעצמם, ובתור עצמם. הם עושים זאת כיוון שאם לרגע יאבדו את
האמונה באשליה הזו, מייד יצטרכו להתמודד עם הדבר הכי מפחיד שהם
מכירים: עם עצמם. כדי להימנע מכך, הם כאמור צריכים להיראות
החזקים ביותר בסביבתם, ולשם כך יוצרים מעטה של אישיות שאינה
שלהם, ומנסים לשדר החוצה את החוויות הקשות שהתגברו עליהן (בין
אם מנסיונם האישי האמיתי ובין אם לאו), כעוגן לקיומה של אישיות
חזקה וירטואלית זו.

אם כך, מהו ''ביטחון עצמי אמיתי''? ביטחון עצמי אמיתי מגיע
מהיות האדם שלם עם עצמו. מצב זה אינו תלוי בשום גורם חיצוני.
אינו יכול להיות שכזה. למצב זה ניתן להגיע רק אחרי שנים של
עבודה עצמית של האדם, לפתרון החסכים הנפשיים שלו על ידי איתור
מקורם ומילוים מתוך כוחותיו הנפשיים שלו, ושלו בלבד. בשל היות
מצב זה בלתי תלוי בסביבה, קיומו הוא תמידי - ולכן אינו תלוי גם
בהיות אדם נחות/עליון על אדם אחר.

אבל, איך יכול האדם להיות שלם עם עצמו, בהיותו נחות מהסביבה?
האין המשתמע מכך מחייב ראשית את קיום הרגשת העליונות על אחרים,
כתנאי להיותו של אדם שלם עם עצמו? האם זהו טבע האדם, שרק כאשר
הוא עליון על סביבתו יגיע לשלוות נפש? כמובן שלא, שכן שלוות
נפש כזו - מקורה, כאמור, בביטחון מדומה.

הרי הייתי במצב הזה פעמים רבות והדבר לא נתן לי שלוות נפש, אלא
רק גרם לי לרצות לחלוק את הכוח הזה, עם אלו ש''חסר'' להם...
והרי מדוע שארצה לעשות זאת? מהיכן מגיע חוסר השקט הזה,
כש''כביכול'' הגעתי ל''שלוות הנפש'' המיוחלת? הוא מגיע מידיעת
האמת: מהידיעה כי האידיאל הקיומי בחברה האנושית איננו שליטתי
על אחרים, אלא חברה של שווים. אך מה התנאי לקיום אידיאל שכזה?
מתי אנשים מתחילים להיות ''שווים''?  שהרי, כידוע, אין שני
אנשים ''שווים'' בדיוק, כי הרי כולנו שונים.

אל נא לנו להשלות את עצמנו במחשבה המוטעית שבעיקרון ''כולנו
שווים כי כולנו עשויים מאותו חומר''. אלטרואיסטים רבים ניסו
לשכנע אותנו באמיתות עיקרון זה במהלך ההיסטוריה. אנשים אלו ראו
את ה''טעות'' שבקיום עליונות אדם אחד או חברה על אדם אחר או
חברה אחרת, ופסקו כי האלטרנטיבה היחידה היא החשיבה שכולם
שווים, כי אז אין אדם יכול לטעון עליונות על אחר.

אך הם השלו את עצמם, בין אם ביודעין ובין אם לא, שכן הדרך
היחידה לקיום ''חברה של שווים'' היא כאשר כל אחד בחברה זו הוא
שווה בהשוואה לאחרים, בהיותו שלם עם עצמו (ובזאת בלבד) באופן
בלתי תלוי באחר/בחברה. כלומר: רק אם כל אחד מחברי הקבוצה עבר
עם עצמו תהליך של פתרון החסכים ורגשי הנחיתות שלו, יכולה
להתקיים בקבוצה זו ''חברה של שווים''. בחברה כזו אין צורך
ביחסי שולט-נשלט, כיוון שלאף אחד מהפרטים בחברה זו אין יותר
חסכים ורגשי נחיתות, כך שלאף אחד לא נוצר פחד להתעמת עם עצמו,
כך שהצורך לשלוט אינו עולה לתודעה שלו.

אז, איך יכול אדם להיות שלם עם עצמו בהיותו נחות מהסביבה? קודם
כול, נקודת הייחוס של אדם השלם עם עצמו אינה הסביבה כלל ועיקר.
אדם השלם עם עצמו אינו משווה עצמו לאיש על מנת לדלות מכך את
מעמדו החברתי. נקודת הייחוס היחידה מולה הוא משווה את עצמו היא
הפוטנציאל הגלום בתוך עצמו בלבד, משום שבכל מקרה לא יוכל להגיע
מעבר למיצוי הפוטנציאל המקסימלי שלו.

את סף מיצוי הפוטנציאל המקסימלי הוא למד מניסיון החיים שלו.
אין כאן טענה שאין צורך לנסות ולהעלות את הרף הזה (תוך שאיבת
השראה מאחרים), אלא מצב בו אדם כבר העלה את הרף עד המקסימום
האפשרי מבחינתו, אשר אותו גילה כאשר עבר רף זה והגיע לאי-נוחות
קריטית אשר לא איפשרה לו להמשיך ולהישאר מעבר לרף (כל הנ"ל תקף
לכל תחום ומישור בחיים).

אך אידיאל זה נדיר ביותר וחמקמק. הוא בדרך כלל מתקיים אצל
אנשים מבוגרים ומנוסים, ובקבוצות קטנות. אצל רוב הצעירים (ואצל
אנשים עם מודעות עצמית נמוכה) רף מיצוי הפוטנציאל המדובר לוטה
בערפל, ולכן אינם יכולים להשוות את עצמם אליו, כך שנקודת
הייחוס שלהם היא הסביבה. ופה המוקש: הסביבה מורכבת, ברוב
המכריע של המקרים, מאנשים שנמצאים באותו מצב נפשי מעורפל, או
גרוע מכך - ולכן האישיות שהם מקרינים איננה שלהם (על אף שהיא
מצטיירת ככזו). כך עלול להגיע אדם להנחה השגויה כי הוא נחות
מהם, אך ברוב המקרים הוא לא יגלה את שגיאתו לעולם.

יתרה מכך: רגשי הנחיתות אצל רוב האנשים, מקורם בחוויות ילדות
קשות של התמודדות עם סביבה עוינת. גם במקרה שהחוויות לא הגיעו
מההורים (שזה תחום שלם של מקרים), הן הגיעו מילדים אחרים, אשר
מטבע הדברים כלל אינם מודעים לעצמם והם לחלוטין חסרי אישיות
משלהם. כך שבעוד משווה אדם את עצמו לסביבה, ומדמיין שהיא
אמיתית ושהוא נחות ממנה, אינו מודע לכך שהסביבה אינה אמיתית
(מורכבת מאנשים עם ''אישיות וירטואלית'') ולכן השוואתו אינה
תקפה. וכך נוצרים רגשי נחיתות, והפחד מהם המתלווה אליהם.

אז מה זה אגו? הבעיה בהגדרה זו נעוצה בבלבול וסילוף מושגים
שנעשה על ידי החברה המודרנית. ישנן מספר משמעויות שונות
המיוחסות למילה זו. המוכרת מכולן, מדברת על ''היבריס'' - שכרון
כוח. כשאומרים שלאדם יש אגו מנופח מאד, שוגים במחשבה שמדברים
על ביטחון עצמי מופרז. אך הרי ראינו שזהו איננו ביטחון עצמי
אמיתי, אלא שכרון חושים המגיע מהתמכרות להרגשת עליונות, ובמקרה
של אגו מנופח - קבלת מנת יתר של ''סם'' זה.

בדרך כלל אנשים כאלה מפגינים ביטחון עצמי מופרז כביכול, הנובע
רבות ממודעות עצמית נמוכה. הרי כשהיינו ילדים היה לנו ביטחון
עצמי רב, כי לא היינו מודעים לחולשותינו וחסרונותינו. ככל
שאנשים מתבגרים, שכיחה מאוד ההתפלגות הבאה בהתפתחות האישית
שלהם:

- אנשים בעלי אינטליגנציה רגשית ירודה ומודעות עצמית מעטה
(הרוב המכריע של בני האדם), בדרך כלל נוטים לפתח ''ביטחון עצמי
מופגן'', פעמים רבות כמנגנון הסוואה תת-הכרתי, הנועד להסתיר את
חולשותיהם מהסביבה ומעצמם (ע"ע ''עארסים''). כמובן שבמקרה זה
מדובר בביטחון עצמי מדומה.
- אנשים בעלי מודעות עצמית גבוהה אך אינטליגנציה רגשית
נמוכה, בדרך כלל מפתחים רגשי נחיתות מופגנים ואינם מסוגלים
לפתח ביטחון עצמי מדומה, כי הם מכירים באופן מודע בהיותו
מדומה. קורה רבות שאנשים אלו מפתחים יצור מכוער מאד בצורת
התנשאות על אחרים, שהיא הדרך היחידה שהם מכירים להראות את
עליונותם האמיתית על אחרים. דפוס זה נוצר לצורך תדלוק החסכים
הנפשיים שלהם, הנובעים מרגשי הנחיתות שמקורם במודעות רבה
לחסרונותיהם (בשל המודעות העצמית הגבוהה שלהם).
- אנשים בעלי אינטליגנציה רגשית מפותחת המלווה במודעות
עצמית גבוהה, בדרך כלל מתחילים את דרכם עם מודעות עצמית גבוהה
ואינטליגנציה רגשית מעטה (כמו באופציה הקודמת), אשר אותה הם
מפתחים במהלך החיים. אנשים אלו הם בעלי הסיכוי הגבוה ביותר
להגיע להיות שלמים עם עצמם ולפתח ביטחון עצמי אמיתי, שבהיותו
מופגן יוכל לשבור דרך הביטחון העצמי המדומה של רוב האנשים.

בדרך כלל, כשמדברים על אגו במובן הנ"ל, מתכוונים לביטחון העצמי
המדומה, הקיים במידה זו או אחרת אצל רובנו. כמו כן, במובן זה
אגואיזם הוא דבר שלילי, כיוון שמדובר בקדימות חשיבותו של אדם
בעיני עצמו על חשבון האחר, ובהכרח כאשר האחר משלם מחיר! אם
האחר לא משלם מחיר אין זה אגואיזם במובן זה, כיוון שכל היעוד
של האגואיזם (במובן זה) הוא שאיבת אנרגיה מהאחר, בהכרח בקיום
יחס של שולט-נשלט, לטובת תדלוק הביטחון העצמי המדומה.

אגואיזם במובן זה נחשב מודל אשר יש לשאוף אליו בחוגים העוסקים
בשליטה. מטבע הדברים, חוגים אלה קיימים בכל מקום בו שליטה באחר
היא דבר הכרחי. בחוגים אלה קיימות עמדות כוח מטבע קיומם, ובשל
כך תמיד יהיו בהם מאבקי כוח - בהם השולטים נאבקים כל הזמן כדי
להגיע לעמדת כוח גבוהה יותר, כדי לבסס את ביטחונם העצמי
(המדומה) וכדי למנוע מהם להיות בצד ה''נשלט''.

דוגמאות לחוגים כאלה יכולות להיות מערכת יחסים בינאישית, מקום
עבודה או ממשלה. כמובן שבחוגים כאלה חוסר הפגנת ביטחון עצמי
(מדומה), נחשבת לחולשה. כל פעולה שאינה מכוונת להגעה לעמדת
שליטה חזקה יותר, נחשבת לחולשה. כמובן שכוח השליטה הוא אלמנט
משחיט, ובשל כך אנשים בעמדות כוח לא בוחלים באמצעים כדי לשמר
את המיקום שלהם, או להעלות את עצמם לעמדת שליטה גבוהה יותר,
ופעמים רבות נגררים לחוסר אתיקה קיצוני.

המובן הפחות שכיח של המילה ''אגו'' מדבר על אגואיזם במובן
החיובי: אדם השלם עם עצמו באמת לא יכול שלא להיות אגואיסט
במובן זה, כיוון שנקודת הייחוס שלו היא כאמור הוא עצמו. בשל כך
ובשל היותו בלתי תלוי באחרים, איננו חושב על אחרים כל כך הרבה
כמו אנשים שאינם שלמים עם עצמם, ויותר חושב על עצמו. אגואיזם
כזה הוא נעלה בכך שמטבע היותו בלתי תלוי באחר, אינו מחייב את
קיומו של אחר המשלם מחיר, ואינו עוסק בשליטה מכל סוג שהוא.
מובן זה פחות שכיח, כיוון שקיים רק בחוגים העונים לפרמטרים של
''חברה אידאלית'' כאמור לעיל.

אז איך ניתן להבחין בין ביטחון עצמי אמיתי לבין אגו במובן
השכיח? מהו האינדיקטור לקיום ביטחון עצמי אמיתי? את התשובה יש
לחפש בתחושה המתקבלת מהפגנת הביטחון העצמי של הבנאדם, ובאופן
יותר פרטני - ''האם הבנאדם נותן תחושה שמקור ההפגנת הביטחון
הזאת הוא בצורך להרגיש עליונות על אחר?'
אם התשובה לשאלה זו היא ''כן'', הרי שמדובר בהפגנת ''אגו'',
במובן הרווח (ביטחון עצמי מדומה).

אולם, אם הבנאדם מפגין ביטחון עצמי כדי לבסס את טענותיו בלא
קשר לאדם אחר, ואינו מפגין צורך להרגיש עליונות על אף אחד, יש
סיכוי שמדובר בביטחון עצמי אמיתי, שכן כאמור אדם השלם עם עצמו
- אין לו צורך בהרגשת עליונות על אף אחד, כיוון שנקודת הייחוס
שלו היא הוא עצמו.