פותח עיניים. אני נמצא בחדר חשוך למדי. במבט שני ושלישי אני לא
לבד בחדר. יש עוד 8 כמוני. אבודים, לא מבינים היכן הם או איך
הגיעו.
כשכולנו מתאספים, לאף אחד אין אומץ להתחיל לדבר. פתאום קול של
מישהו בוקע משום מקום. הקול לא אומר הרבה.
"מי שישרוד וישאר בחיים הוא זה שינצח במשחק. רק אחד מכם ישאר
בחיים, והוא יקבל 5 מיליון דולר כפרס על השתתפותו במשחק שלי."
דממה. לאף אחד עדיין אין אומץ לדבר.
לאחר הכרות קצרה וחיפוש בבית ראינו שאין אפשרות לברוח. אין
אוכל, אין שום דבר שיעזור לנו לברוח. אנחנו כלואים בבית די
גדול. בית מלא במצלמות ומיקרופונים. מישהו זמם משהו רשע. אחד
מאיתנו העלה רעיון כי רוצים שנהרוג אחד את השני.
לא האמנתי למה ששמעתי, אבל הוא כנראה צדק. או שנמות פה כולנו
ברעב, או שנהרוג אחד את השני בשביל הכסף. מצב מעניין. תמיד
ראיתי מצבים כאלה בסרטי איימה, אף פעם לא חשבתי להגיע לאחד כזה
בעצמי.
היום הראשון עבר עם די הרבה מריבות כיוון שכולנו אחוזי פחד. כל
אחד מאיתנו מגיע ממקום אחר, איש לא מבין את שאר השמונה שנמצאים
איתו בחדר. אבל המרחק בין המריבות שהיו פה לבין רצח... זה פשוט
לא הגיוני, כל כך לא מסתדר לי. איזה מוח זדוני יכל להמציא משחק
שכזה? זה משעשע אותו? לראות אנשים רוצחים משעשע אותו?
עד אמצע היום השני המתחים עלו, והתחלנו להרגיש את הלחץ עולה.
גם החום עלה. מישהו הדליק חימום. האנשים נהיו על קוצים. בלילה,
אחד האנשים קפץ בבהלה ובצעקות. כולנו רצנו מהר לראות מה קרה.
אמר שמישהו איים על חייו, והתחיל להאשים אותנו. התחילו מכות.
אחד מת.
לא האמנתי שאנשים יכולים להיות כל כך נאיביים, ולהרוג אחד את
השני בשביל כסף. לא האמנתי שאנשים אלה שם, בשביל להרוג גם
אותי. גם אני מכשול בדרכם להשיג את הכסף.
תוך כמה שעות המריבות התפתחו ביננו כמה וכמה פעמים. לבסוף
מצאנו את אחת הגופות תלוייה. התאבד?! זה לא יכול להיות. זה
טירוף. אנחנו נשתגע פה. כך עבר יום עם שלושה מתים נוספים.
בלילה מישהו ניסה לחנוק אותי. אני זוכר שהתעוררתי בבוקר, ושקט
שרר בבית. ניסיתי לא להרעיש יותר מדי למקרה שיש רוצח בבית.
מצאתי סכין שהייתי מוחבאת אצלי מתחת למזרן. שכחתי ממנה לגמרי,
הרי שמתי אותה שם בלילה הראשון בשהייתינו בבית.
רחש ליד הדלת. הוא המשיך למקום כל שהוא. יצאתי בשקט מהחדר,
כשהסכין בידי ואני מתכוון להתגונן. סחרחורת קלה תפסה אותי.
שלושה וחצי ימים בלי אוכל זה לא צחוק. אבל כששמעתי את הצעדים
שלו התעשתתי מהר מאוד. צעד מהיר, הוא נראה מופתע. הוא זה שניסה
לחנוק אותי. הבעת כאב על פניו כשאני מחדיר את הסכין דרך עורו,
ישר אל תוך ליבו. זעקת כאב. והוא נופל.
ניצחתי, אם אפשר לקרוא לזה כך. אני לא מאמין שרצחתי מישהו. אני
לא מאמין שירדתי לשפל שכזה. אלוהים סלח לי, כי חטאתי...
צליל של דלת חורקת, ופתאום אור. אני יוצא מהדלת הראשית ומולי
עומד תיק גדול. הכסף. זה הרי היה הפרס למנצח. אני עדיין רואה
אותו מתפתל בכאבו ונופל מול עיניי. לוקח את התיק וממשיך ללכת
לאט לאט.
זהו, זה נגמר. זה היה סיוט ועכשיו אני חופשי. לעולם לא ארצח
יותר. גם אם זה יעלה לי בחיי. רגליי מזדחלות לאט לאט, ואני
בקושי זז. הולך במסדרון ארוך, ופתאום הדלת מאחורי נסגרת. חדר
כמו החדר שכרגע ממנו יצאתי. ומול עיניי, לא יכול להיות... עוד
שמונה אנשים עם תיק כמו שלי בידיהם...