הסיפור הזה מוקדש במיוחד לכל מי שעבר משהו דומה.
חרב פיפיות - בומרנג, דבר העלול לפגוע בעושהו.

''אתה לא יודע בכלל איזו הרגשה זו!'' היא בוכה לי מהצד השני של
הטלפון.
''כן, אני יודע'', אני עונה לה ומזפזפ למשחק של מכבי.
''לא, אתה לא,'' היא ממשיכה: ''אתה רק חושב על עצמך! אתה לא
יודע איך זה שאתה כל כך רוצה מישהו, כל כך אוהב אותו, מוכן לתת
בשבילו את הכול והוא שם עליך קצוץ, לא מעניין אותו כלום. אתה
לא יודע איזו הרגשה כואבת זו לספור את הדקות עד שאראה אותך
ובסוף לשמוע אותך אומר שאתה מעדיף לצאת לאיזה פאב מפגר עם החבר
האידיוט שלך.''
''הוא לא אידיוט, ומה הוא בכלל קשור?'' אני עונה.
''אתה צודק, זה לא הוא שאידיוט, זה אתה! אתה האידיוט שמוותר
עליי בשביל שטויות. שגיב, אני באמת מאחלת לך שלא יהיה לך את מה
שאני מרגישה עם אף אחת אחרת. אתה לא יודע איזה קשה זה לחכות לך
שלוש שנים שתחזור הביתה פעם בשבועיים לשישי שבת ובסוף להיות
איתך רק לילה אחד בכל הסופשבוע, וגם בלילה היחיד הזה כל מה
שאתה עושה זה לזיין אותי.''
''טוב, שמעתי את זה כבר, אם אין לך משהו לחדש לי אני מנתק'',
אני אומר די בזלזול.
''שגיב, אני באמת מאחלת לך שלא יהיה לך את מה שאני מרגישה, זה
הדבר הכי נורא בעולם. אין יותר כואב מלאהוב מישהו שלא מחזיר
אהבה. מלהרגיש כל כך הרבה כלפי מישהו שלא יודע להרגיש... מ...
מ...'' היא מנסה להמשיך אבל אני כבר שומע את הבכי עולה לה
לגרון, איך הדמעות חונקות את המשך הדיבור שלה, איך היא כל כך
רוצה להגיד אבל לא יכולה. ''מלאהוב מישהו שלא אוהב אותך
חזרה'', היא אמרה לבסוף וניתקה. רגע לפני שניתקה עוד הספקתי
לשמוע את הבכי החרישי שלה, את המשיכה באף המנוזל, את הדמעה
ניגרת. אך כל מה שעולה בדעתי הוא: איזה מעצבן שהפסדתי את כל
המחצית הראשונה בשביל כל דיבורי הקיטש האלה.
וכך עבר לו שבוע ופתאום שמתי לב שהיא לא התקשרה אליי. אולי היא
שכחה? מוזר, היא אף פעם לא שוכחת להתקשר. אז התקשרתי אליה אני,
אך הקו היה מנותק.
אז התקשרתי אליה הביתה. ''היא לא רוצה לדבר איתך יותר ובבקשה
אל תתקשר לפה עוד'', ענתה לי אמא שלה בקוצר רוח.
ועוד שבוע עבר, וחשבתי ששכחתי אותה לגמרי.

כמה חודשים אחר כך הכרתי את סיוון. פגשתי אותה ממש במקרה. היא
כל מה שחיפשתי בבנות, בדיוק הסגנון שלי. וכך יצאנו לפאב. היה
ערב משגע, לא הפסקנו לדבר כל הלילה, הרגשתי שהנה מצאתי את הנפש
התאומה שלי. זה היה לילה מושלם שבו לראשונה מזה הרבה זמן הבנתי
מהם הפרפרים האלה בבטן שכולם מדברים עליהם.
ואז החזרתי אותה הביתה. ''מאוד נהנתי, שגיב,'' אומרת סיוון,
''אתה בחור ממש נחמד.''
''תודה'', אני עונה ומסמיק. ''להתראות'', היא אומרת וכאילו
מחכה שאני אעשה משהו.
''להתראות'', אני עונה ומתקרב בשביל לחבק אותה. עם החיבוק
הוספתי גם נשיקה בלחי. שניות אחר כך התנשקנו בלהט.
''אתה רוצה לעלות?'' היא שואלת אותי תוך כדי הנשיקה.
''כן... אבל נראה לי שעדיף שלא...'' אמרתי ונפרדתי ממנה.
איתה זה שונה! אותה אני אוהב, אני אקח את זה לאט. זהו, אני
מאוהב. היא מושלמת! נראית מצוין, מצחיקה, חכמה, מבחינתי מחר
אנחנו מתחתנים.
למחרת אני מתאפק לא להתקשר אליה. כבר 9:00 בבוקר, למה היא לא
מתקשרת? אולי לא התעוררה? אני אחכה עוד קצת.
בשעה 10:00 לא יכולתי להתאפק והתקשרתי. ''אתה משוגע?'' ענתה לי
סיוון בקול ישנוני וסקסי להחריד, ''אני עוד במיטה. יום שבת
היום, ישנים בשעות כאלה.''
''אה... נכון, צודקת. טוב. אה... שתהיה לך שינה טובה וחלומות
נעי...'' אבל לא הספקתי לסיים את המשפט והיא כבר ניתקה.
וכך חיכיתי ניורוטי ליד הטלפון, מקווה שהיא כבר תתעורר ותתקשר
לנסיך שאיתו התנשקה אתמול. אך היא לא התקשרה. השעה כבר 21:00
והיא לא התקשרה. אז שוב התקשרתי. ''שגיב, אני עם חברות שלי
עכשיו אז אני אחזור אליך יותר מאוחר, או-קיי? ביי'', אמרה ולא
חיכתה אפילו לתגובתי.
אבל היא לא חזרה אליי.
יום ראשון הגיע והיא חזרה לצבא. השאירה אותי בבית, מייחל להגעת
סוף השבוע בשביל לראות אותה שוב.

ביום שישי שוב התקשרתי אליה. ''סיוון, מה דעתך לבוא אליי
ולצפות בכמה סרטי DVD?'' אני שואל אותה בציפייה ל'כן' המיוחל.
אני כל כך אוהב אותה, היא כל כך מתוקה, אוהבת בדיוק את אותם
דברים שאני אוהב, מעניינת כל כך. והיא אפילו מנגנת על גיטרה!
אני מכיר מעט מאוד בנות שיודעות לנגן ככה על גיטרה! די, אני כל
כך רוצה אותה עכשיו לידי...
''תשמע, שגיב,'' היא אומרת לי בקולה העמוק והיפה, ''אתה ממש
אחלה והכול, אבל אני לא חושבת...''
''זה בסדר,'' אני מיד עונה, ''לא חייבים DVD, אפשר קולנוע, או
לצאת לאיזה פאב...''
''לא, אתה לא מבין'', היא מפסיקה אותי.
''או-קיי, חמודה. הבנתי אותך! לא פאב, אולי מסיבה? או באולינג?
אפשר גם סתם לשחק דומינו...'' ואני אפילו לא יודע איך משחקים
דומינו.
''שגיב, אני פשוט לא רוצה להיפגש'', וכל מה שאני שמעתי היה בום
גדול כזה, כאילו השמים בדיוק עכשיו נזכרו ליפול עליי.
''מה? אבל... מה? אבל... אני אוהב אותך. אנחנו כל כך מתאימים!
שנינו אוהבים תחתיות של כוסות בירה! אני מתגעגע אלייך, אנחנו
נצליח. אנחנו הכי מתאימים בעולם. אה... אני ואת. את יודעת,
אהבה. אני התחברתי אלייך... נגור יחד... אני אוריד את הזבל
פעמיים בשבוע. אה... יהיה טוב... ילדים... קשר...'' זה בערך
השלב שבו התחלתי לגמגם מילים לא קשורות.
''שגיב מתוק, יצאנו רק פעם אחת. היה סבבה, אבל זהו... אני לא
מחפשת קשר עכשיו.''
''את מפחדת כי את יודעת שאנחנו מתאימים!'' אני מנסה עליה
פסיכולוגיה בגרוש.
''בואי נצא עוד פעם... בואי יחד... אני אוהב אותך.''
''טוב, די, זה מוגזם! אני לא רוצה ותעזוב אותי בשקט! אני לא
מעוניינת בך! כל מה שרציתי זה זיון ואפילו את זה לא יכולת לספק
לי! אז תעזוב אותי בשקט ותן לי לראות מכבי בשקט!'' אפילו לא
שמעתי את הטלפון לפני שהתנתק. זה היה ניתוק חד ומהיר בלי
הרעשים שהטלפון משמיע עד שמנתקים.

היא צדקה... איזו הרגשה כואבת זו לרצות מישהו שלא רוצה אותך
חזרה.