ממעמקי הנפש שלי פורץ זכרון
שניסיתי להטמין לשווא עמוק בפנים.
הוא מטפס מריר ואפור,
מנצח את השגרה האדישה ואת האדישות השגרתית,
עולה עד לעיניים המחייכות שלי,
ונשפך מהן החוצה, שוטף איתו את כל האשמה.
האשמה ---
האשמה רק היא נשארת היא,
לא משנה מה אורך מסלול הריצה של הזמן האלוף
שכהרגלו מנצח את כולם ומגיע ראשון לקו הסיום.
.."לא כל אחד מת גיבור, אבל כל אחד מת"..
.."לנו אין גיבורים אלמונים"..,
אבל יש אלמונים שיחד איתם נטמן הזכרון ואדי האשמה -
אותה ההיא, הראשונה,
מזכירה איך נשכחו הזכרון, הרעות והאהבה,
זו כבר הפעם השניה.
ומחרתיים או אולי ביום אחר גם אני אשכח מפה
עם הזכרון הכואב והאיום שנשאר כבר עכשיו רק שלי.
-לנדב-
24/04/01 התשס'א (יום הזכרון), ירושלים. |