אטומה לעולם או שפשוט מתחבאת?
אני מנסה, צעד צעד, טיפה טיפה
בפנים כבויות מתחילה את היום
לא טוב לי עכשיו אבל עוד יהיה
אבל אני מתבגרת ומתגברת
על כל דבר בדרך אחרת
סופגת כאבים סופגת תסכולים
חיים שלמים במונוטוניה מעיקה
רוצה הפתעות, רוצה לשמוח ולצעוק
ואני עושה ולא עושה
אני מדברת וכותבת
המילים זורמות לכל כיוון
לכיוון של עשייה? לכיוון של פחדים?
המציאות מידפקת, אני לא עונה, לא רוצה
נגררת אליהם בעל כורחי ואז מתמודדת
כבר לא בוכה עדיין צועקת, אני נלחמת על מה ששלי
והכל שלי, אהבה, מחילה, ידידות וכאב.