את אבא שלי שנאתי שנאה טהורה ועמוקה מני ים. שנאה נוקבת דרך
שכבות הרוך והאהבה ומגיעה עד לראשית הכל, לרגע בו נוצרתי.
בקלות אפשר היה להתבלבל בין השנאה לבין האהבה. כך אמרה אמא
שלי. אהובתי.

כאשר הובאה אמא שלי, ראומה, לארמונו החברוני של דוד, אבי, טרם
מלאו לה שלוש שנים.
תינוקת.
אמא הייתה בת-מלך, אלא שארמונו של אביה לא היה יותר מאוהל
נוודים רגיל, מדיף ריח חם של זבל פרות וחלבן. הוא היה מקושט,
אמנם, בשטיחי צמר צבועים בארגמן-צור, בעורות-פרה מעובדים,
ברימונים מזכוכית צידונית שקופה ובענבלים מזגוגית חברונית
כחולה שנתלו מקורות התקרה הגבוהות, ובכל זאת אוהל נוודים, ובו
מתגוררים תלמי ראש-שבט גשור, אשתו הצעירה ביותר והאהובה ביותר
ובתם הפעוטה, ראומה.
תלמי, ראש שבט זקן וערמומי, שמעולם לא העריך את המלך שאול,
שכנו מדרום, מיהר להעניק את בת זקוניו כתשורה למלך החדש ואדום
השער, דוד בן ישי.

טרם מלאו לאמא שלוש כשהגיעה לחברון, ללא ספק שידוך הולם למלך
אדום שער ושש אלי קרב שהיה כבר אב לחמש בנות גדולות ממנה.
בחברון שינו את שמה של אמא ל"מעכה", כיוון ששמה הזר אינו יאה
לאצילי יהודה.
כשילדה אותי הייתה ראומה-מעכה בת עשר, בנות-גשור מקדימות
להבשיל. דודתי צרויה, אחותו המבוגרת של אבי, לימדה אותה הלכות
נשים - טהרה וטבילה ונוהגי שבת ופסח ואופן הכנתו של מעדן
בית-לחם, גדי בגריסי שעורה, המאכל האהוב על דוד.
לא ינקתי חלב-אם. אמא הבשילה די על מנת להרות וללדת, אך עדיין
הייתה ילדה שטוחת חזה וקפצנית. צרויה, ששדיה כמשו לאחר לידת
יואב, אבישי ועשהאל, היא שגידלה אותי והשקתה אותי בחלב-עיזים,
בעוד אמא מקפצת בחבל בחצר הארמון יחד עם בנותיו של אבי.
כשהיו בני צרויה נכנסים לחלקת הגן שבה הניחה לי צרויה לשחק,
הייתי מתפתל מאימה סתומה. את בניה של דודתי תיעבתי כמו שתיעבתי
את אבי. הם היו בעיני אדם אחד רב פנים. אמא הייתה שומעת את
זעקותי, וממהרת לנטוש את חברותיה במשחקן. היא הייתה מפתלת בין
אצבעותיה הרכות את תלתלי השחורים, נושקת למצחי הרטוב מזיעה,
לעיני הרטובות מדמעות, לשפתי שננשכו עד זוב דם ובין רגלי
הרטובות משתן ולוחשת: "כולך מלוח, תינוק מתוק שלי."
שבע השנים בארמון דוד השכיחו מאמא את ממלכת גשור ההררית. ריחם
של  עורות הפרה וניחוח חלב הפרה המתוק נמוג, וריח חלבן העז של
עזי-יהודה ונזיד הגדי בשעורים תפס את מקומם. ראומה הפכה למעכה,
בת יהודה בכל איבריה וגידיה.
רק לאחר שמשפחת דוד עקרה לירושלים חזרה אמא לבקר בגשור. מדי
שנה הייתה מבלה יחד אתי את שני הירחים המהבילים של סוף הקיץ
בצפון הרחוק, על הפסגות הגבוהות של ממלכת אביה. שני ירחים מדי
שנה במרעה הבקר על הר שניר, הרחק מן החום היבוסי המצחין
ומסאונם של בני יהודה. אז שבה לטעום מחלב ילדותה והטעימה גם
אותי.
"בני אבשלום, בני בני אבשלום," אמרה לי אמא וחפנה את שערי
הארוך והצמידה שפתיים רכות לעיני ולחיי וצווארי ומצחי וחרצה
לשון חמה וטעמה: "אתה מלוח, אהוב מתוק שלי."
מסביבנו לועסות הפרות עשב והעגלים יונקים. גלימת הפשתן הקיצית
של סבי, המלך תלמי, משמשת לנו כיצוע, ומטה הרועים הכבד שלו
מוטל למרגלותינו.
אני בן חמש והיא בת חמש עשרה.
אני בן שמונה והיא בת שמונה עשרה.
אני בן עשר, תלתלי מגיעים כבר עד מתחת לכתפי והיא בת עשרים.
מקדימים להבשיל, מתפתחים אט אט ומאחרים להרקיב - כאלה הם בני
גשור. ירקרקותה הוורידה ושדיה התעגלו. היא הייתה לאישה ולאם.
בת עשרים ושלוש הייתה, כשכרעה ללדת את אחותי תמר. באחו הירוק,
בתוך מרבץ הבקר, עזרתי לה למלט את אחותי מרחמה. ממש כמוה הייתה
גם אחותי יפה להלל. שלא כמוני הייתה תמר אדומת שער כמו דוד
אבי, ומצחה חלק ובוהק כמו פסגת השניר המזרחית, העטויה שלג רוב
ימות השנה. שערי היה שחור ומתולתל כשערם של בני גשור והתארך
כבר עד למותניי. בקיץ, כשהיינו באחו, הייתה אמא קולעת צמות
בשערי כמנהג בני גשור ושוזרת בו פרחי-קיץ קטנים.
"תפארתו של אביך על שערו האדמוני, אבל אתה, אבשלום בני, יפה
מכף רגל ועד לקצות שערותיך."
תמר התינוקת הייתה מוחאת כף.

את אבא שלי שנאתי שנאה נוקבת, טהורה ועמוקה מני ים. בקלות אפשר
היה להתבלבל בינה לבין האהבה.
לא תיעבתי אותו, נהפוך הוא - אהבתי את קומתו הנמוכה, את
השרירים שהשתרגו על זרועותיו, את ריח הברזל והזיעה שנדף ממנו,
את הריח החמוץ של הדם, את השער האדום שהאפיר עם השנים, ושצבעו
התגלגל, מעשה קונדס, גם לשערה של תמר.
אהבתי את החום שנדף מגופו. הוא ההביל. כשהיה מגיע לבקרנו במרעה
הקיץ על פסגות גשור, היה מסיר את שריונו וקובעו ונושם בקולניות
את האוויר הקר. תלתליו המיוזעים היו מתייבשים ברוח. החום שנפלט
ממנו היה מאדים את לחייה של אמא.
אהבתי להתבונן בעיניו היפות, הירוקות כעיני חתול.
רק שנאתי אותו.
"גם אני הייתי רועה, אבל אצלנו ביהודה רק בנות הרועים קולעות
את שערן לצמות," הוא היה מחייך ומניח יד כבדה וחמה על שערי
ופורם את צמותיי.
"בני אבשלום, בני, בני, אבשלום."
הוא אהב אותי אף יותר משאהב את אמא, יותר משאהב את כלבו הבכור,
אמנון, יותר משיאהב את בת שבע, יותר משיאהב אי פעם.

שנים חלפו עד שבגרה אחותי, תמר, עד שחולל כבודה על ידי הכלב
אמנון, והיא עוד רכה בשנים ממש כאמא בשעתה. שנים חלפו עד אשר
קטלתי את הכלב.
שנים חלפו עד אשר ברחתי אל גשור, אל אמא. סבי כבר לא היה בין
החיים, וששת בניו ויתרו על כתרם לטובת בת-אביהם, אשת דוד. מאז
עלתה בת שבע מן הרחצה ובלבלה את חושיו של המלך, העדיפה אמא
לחזור לממלכת אביה ולשם נעוריה - ראומה.
שנים חלפו עד ששבתי ועזבתי את אמי ונהגתי כעצתו של אחיתופל,
סבה של בת שבע. אחיתופל שהוכה עיוורון זועם בשל מעשה דוד
באוריה לא איבד מפיקחונו והיה לטוב בידידי. כעצתו עליתי על גג
בית אבי, אל פילגשיו. כל אחת ואחת מהן בתורה משחה את שערי בשמן
מבושם וקלעה בו צמות, ובכל אחת ואחת מהן ראיתי את פני אמא.
שנים חלפו עד אשר הכרזתי על אבי מלחמה.

לו הוספתי לנהוג כעצת אחיתופל היה הכל שונה, אלא שניתן לומר
שנגררתי בשערותי ובגאוותי אחרי הבל עצותיו של מרגל המלך ומצאתי
עצמי תלוי בין שמים וארץ, קישורי שערי וצמותי מעטרים את ענפי
האלה הגדולה כמו הענבלים שנתלו מתקרת ארמונו של סבי. לו רק
פרמתי את שערי, לו אך קצצתי אותו כמנהג בני יהודה.

"לאט-לי, לנער לאבשלום..."
יואב עמד מולי. במוט עץ קטן ומחודד פצר בנחת את ציפורניו.
מאחוריו עמד אבישי אחיו. ציפורניו של אבישי בן צרויה היו
חמוצות כל כך מדם, עד כי גורש מיצועה של רעייתו.
בני דודתי צרויה היו פניו האפלות והאחרות של אבי. תלתלי הנער
האדמוניים של אבי ופניו הנעריים הגלויים הסתירו את בור הזפת
והנחשים שרחשו במחשכיהם של יואב ואבישי. שלוש פנים לדוד.
יואב בן צרויה, היה אדמוני כאבי, ושלא כמו אבי - רחב כתפיים
ובעל בשר וגופו כגוף הדוב. תנועותיו היו קלילות וזריזות, ממש
כשל דוב. כהרף עין היה ישוב על הענף מעלי.
"לאט-לי, לנער לאבשלום..." יואב גיחך. "כה אמר המלך, ודבר המלך
הוא לחם חוקי."  
חפץ חד נתחב לשערי ושרט את קרקפתי בחזקה.
"זהו מוט עץ. מצוות המלך חזקה עלי. איני משתמש בחרבי."
מוט העץ התפתל בשערי ודמם לרגע. גשם דקיק של שערות אדמוניות
נטף מעלי.
"קווצות מזקני." אמר יואב. "לו השתמשתי בחרבי, זה היה גם גורלם
של תלתליך."
גשם השער פסק, ומוט העץ שב למלאכתו. הרגשתי כיצד קרקפתי כמעט
נושרת מעלי. בכור השטן הזה תלש את שערותי אחת לאחת.
לא יכולתי להתאפק עוד.
"השתמש בחרב, יואב!" זעקותי החרידו את היער. רחש הימלטות של
חיות קטנות נשמע בין השיחים, וזרם חמים הרטיב את רגלי.

"לאט לך, אבשלום, חלילה לי מלהניף חרב על בן המלך. אני רק מתיר
את צמותיך," אמר יואב, "אצלנו ביהודה רק בנות הרועים קולעות את
שערן לצמות."
"הוא איננו גבר. מעולם לא טעם אישה, שאיננה שייר מסעודת אביו,"
אמר אבישי. הוא הביט בי, בוחן אותי מראשי המיוסר, מטה מטה, דרך
הגלימה הרטובה שאריגה נעשה שקוף והתהדק סביב לגופי. מבטו נעצר
בכפות רגלי הקרות משתן שריחפו שתי אמות מעל לקרקע ושב ועלה אט
אט, בוחן כל עיקול נסתר בגופי.
"אולי הוא נערה." הוסיף אבישי, קולו היה כבד נמוך וניחר באופן
לא טבעי כמעט. הוא התנשם בכבדות.
"אנא, בן דודי, סלח לאבישי. לבו כבד עליו. הוא לא ידע אישה כבר
ימים רבים." חייך יואב ועקר את הקשר האחרון בשערי. כשגולגולתי
נקייה משער וזבה דם צנחתי אל זרועותיו של אבישי.

שנים תחלופנה עד אשר ישוב שערי ויצמח, אך לעולם לא יהיה זה נזר
התלתלים השחור הקלוע לצמות כמנהג בני גשור. שערי צימח ולאחר
בלותי החל לנשור כמנהג ישראל. קרח אני כפי שהיה דוד אבי במיטתה
של השונמית - זקן חדל אונים ונטול שער. רפיון הזקנה צובע את
חיי בגון האבק כפי שצבע גם את חיי אבי. היכן הם הלהט, הזעם,
השנאה הלוהטת והאהבה שקפאה כשלגי העד של הר שניר?
דבר לא נותר מהם, ממש כפי שאבי הלוחם אדום השער ועז הנפש שקע
אל מיטתה של השונמית, חי וקיים ומותיר מאחוריו חיים כלים
ונעלמים - בנים ובנות ונשים, בן שחילל את יצוע אחותו, בן אחר
שקם לרצחו נפש, אישה אחת שנטשה אותו לנצח ואישה אחרת, שלמען
אהבתה רצח איש.
עכביש טווה את קוריו בפתח מערת חייו של אבי, ואני - ממש כמותו.
לא ירשתי את אונם המתפרץ של בני גשור. בן יהודה זקן וחדל אונים
אני ממש כמו אחותי האומללה תמר.
רק אמא, בת גשור טהורת דם, עודה שומרת על חיוניות נעוריה. גם
אני הקדמתי להבשיל, אך שלא כמו אמא גם הקדמתי להרקיב, ואילו
היא, גבוהת קומה, זקופת חזה ושחורת תלתלים, עדיין מעלה גחלי אש
רפה בחלצי.