זה בגללך, תגידי לו. תמיד היה בגללך. אף פעם לא יכולת להיות
חלק ממשהו, ממישהו. תמיד קמת ועזבת. לא יכול להיות צמודה
למישהו. לא יכולת להתקרב לאנשים. הם הפחידו אותך. לא רצית
שיראו את עצמך, אותך האמיתית. אף פעם לא תתני לו לראות את זה
שוב. הוא ראה כבר יותר מדי. הוא יודע יותר מדי.
תמיד כשהיה טוב, ידעת לקום ולעזוב מאחור. ידעת לא להסתכל
לאחור, כדי שלא יכאב. ידעת להראות שאינך מעוניינת. ידעת להראות
שלא אכפת לך, שלא כואב לך. עזבת אותו, עזבת גם אותה. כל מה
שהיה טוב, כל מי שעשה לך טוב. הכל נשאר מאחור.
ורק עכשיו כשנשארת לבד ולא טוב יותר, רק עכשיו הבנת כמה רע, מה
עשית.. רק עכשיו כשיש לך זמן, הסתכלת שוב לאחור. ראית את מה
שעזבת, בכית על מה שסיימת.
הוא לא יהיה יותר חלק מחייך, את לא רוצה. לא רצית אף פעם לחזור
לעבר. כמה שלא כאב לך, אף פעם לא רצית לחזור בך ממילותייך.
תמיד עמדת במה שאמרת. אף פעם לא ניסית לחזור, ולא נתת להם
הזדמנות לחזור, לתקן.
הלוואי והיית כל כך נחושה בדברים טובים יותר בחייך. נשברת.
נגמר. הכל נגמר. הטוב שבחייך מיצה את עצמו. הטוב שבחייך הבין
שאת דוחה, ותדחי כל הזדמנות לטוב להכנס לחייך. אף פעם לא תתני
לעצמך להיות מאושרת. תאכלי את עצמך על מעשייך. ותמיד כשתהיי
לבד, את תסתכלי לאחור ותראי את כל מה שהשארת. תבכי על מה
שעשית.
אבל אף פעם לא תקומי לתקן, אף פעם לא תתני לזה לחזור במשהו
יותר גדול מסתם זיכרון עמום.