היה זה בוקר חם מהרגיל. השמש קפחה בשמיים וענן לא נראה.
ברחובות ירושלים עמד ריח חריף, לא ברור. אבן הושלכה ממצודת
החקרא, וקריאות עמומות נשמעו משום מקום. כשהצעקות גברו, נשמע
פיצוץ ממרחקים, והכול השתתק. דממה.
ופתאום, מעבר לקרן זווית בשביל המעוקל, הסתער המון רב של
יהודים אל המצודה, ואבנים בידיהם. מן העבר השני הגיחו
המתייוונים, ואלות בידיהם. שעת ההתנגשות הגיעה, והרוחות געשו.
בלהט ובנחישות הוביל אחריו יוחנן את עניי העיר, והסתער על בית
טוביה, בית בילגה, יאסון ושאר הצדוקים ב'חקרא'. פסלים נותצו,
חומות נפרצו ודלתות נשברו. תפילות וקללות ליוו את הקרב הנמהר,
ודם נשפך על מרצפות העיר. על גג המצודה ובשיירת הפורצים,
במאסף, תופפו נערים בטירוף על תופים גדולים, והתהלכו בשלווה
מסוימת, טקסית משהו, בין הלהבות, שברי החרס, האבנים והדם. נשים
לקחו את ילדיהן איתן בבהלה, ומיהרו לתפוס מחסה, בשעה שבעליהן
יצאו להילחם במחנה הפרושים. עשרות אנשים נטבחו, איש בידי אחיו.
והקרב נמשך. יוחנן טיפס במעלה המדרגות אל גג אחד הבתים, והשליך
אבנים על יריביו. לפתע נעצר. עשן סמיך היתמר מעבר להרים,
ותקיעת שופר נשמעה.
"הם מגיעים!" צעק יוחנן, וירד במרוצה מהגג.

בראש חיל גדול בן חמישה עשר אלף תופסי חרב עמד ליסיאס, שר צבא
המלך. מאחוריו ארבעת אלפים פרשים רכובים על סוסים מאומנים
לקרב, ועוד כשלושים פילי מלחמה, שעל אחד מהם ישב אנטיוכוס
אוופטור בן התשע. אלפי חיילי האימפריה ההלניסטית צעדו מאחורי
מצביאיהם, עטויי שריון קשקשים, קסדות ומגנים. בחרבות, בחניתות,
בחצים ובקשתות הסתערו, משניתן האות, על בית צור, דרומית
לירושלים, והניסו את יושביה. משם המשיך הצבא האדיר לירושלים,
שם חיכו לו יהודה המכבי ואנשיו. צבא המכבים מנה כאלף בחורים,
מגני עץ וחניתות בידיהם ורק בגדיהם לגופם. יהודה כינס את צבאו
ויצא אל ליסיאס, שצעד בסך ליד בית זכריה, לכיוון ירושלים.
המכבים, מצידם, התפצלו לחמש יחידות של מאתיים לוחמים היחידה,
עליהן פיקדו האחים החשמונאים. יהודה כינס את חייליו, שהשקיפו
בחשש על הצבא המתקרב, וכה אמר: "אל תיראו מהמונם, ומעברתם אל
תפחדו. זכרו, איך נושעו אבותינו בים סוף כאשר רדף אחריהם פרעה
בחיל. ועתה נקרא לשמיים, אם יחפץ בנו, והשמיד את המחנה הזה
מפנינו היום. וידעו כל הגויים כי יש פודה ומציל לישראל."
ומשסיים את דבריו, פנה כל אחד ליחידתו והתכונן לקרב. אלעזר
נשתהה רגע קט לצד אחיו יהודה. "מה יהיה עלינו," מלמל. "מתי
יבוא הקץ לייסורינו?"
"בקרוב, אלעזר, ובעזרתך. העם זקוק לך איתן מתמיד."
"אשא תפילה, והאלוהים יהיה לנו לעזר."
"וגם אתה," אמר יהודה, ופנה אל סגנו ביחידה: "היכונו
לפריצה."
במרחק ראו המכבים מבעד לענני האבק את צבאו של ליסיאס עושה את
דרכו אליהם. שני המחנות נדרכו לקראת הקרב במקום השליו והיפהפה
ההוא, בית זכריה. ציפורי שיר חדלו מלצייץ, והתעופפו מצמרות
העצים. הרוח פסקה מלהרקיד את העלים, והאנשים מחו זיעה ממצחם
ומצמצו בעיניהם אל מול קרני השמש. רק הצעדים נשמעו במרחק,
קרבים במהירות ובאחידות. הנשימות הכבדות, הריכוז והציפייה נתנו
אותותיהם על פני הלוחמים הצעירות והזקנות. חשש, דריכות, ייאוש
ותקווה. נחישות והדחקה.
ושקט.
מבעד הלא-נודע נשמעו קולות הפסיעות, מהדהדות בראשי המכבים
כפטיש וסדן, והחצוצרות השיבו להם כמענה. ובמתח המצטבר קולותיהם
הפנימיים שלהם נלחמים בקולות אלה בלחץ של מחשבות, תקוות
וחששות. לחץ מטורף ומאסיבי... שרק ייגמר, שרק ייגמר.

באנו חושך לגרש/
בידינו אור ואש/
כל אחד הוא אור קטן/
וכולנו אור איתן...

צבא היוונים, בראשות ליסיאס, נעצר מלכת ונעמד מול צבא המכבים,
בפיקודו של יהודה.

סורה חושך על השחור/
סורה מפני האור/
סורה חושך על השחור/
סורה מפני ה...
"להסתער!" קרא יהודה המכבי, ורץ אל צבא היוונים החמוש היטב,
וכל בחוריו אחריו. לגיונות היוונים הסתערו בשאגה פראית אל
פלוגות מכבי, ותקעו בקרנות. שמעון ואנשיו מיהרו לתקוף את שורת
הקיצון הימנית של הצבא, חיל רגלים בפיקוד המצביא דונטינוס, אך
נהדפו מיד אל מעבר לרכס הגבעות ממזרח. ושוב קיבץ שמעון את
אנשיו, הפעם מועטים יותר, וארגנם להסתערות מחודשת. צחצוחי
החרבות וצעקות החיילים נשמעו גם מפלוגתו של יוחנן. בריצה מהירה
פרץ בראש צבאו לשורות הצבא היווני, והניף את חרבו בין ההמון
הסואן וצניפות הסוסים. במהלך הקרב נפצע בכתפו, ואיבד את צבאו
בערפול חושים זמני. יהונתן התקדם עם פלוגתו במעלה הרכס הצפוני,
על האדמה הסלעית, אך הופתע על-ידי מטר חצים שורקים, שהומטרו
מהפסגה. במגניהם סוככו על ראשיהם, ונסוגו לצידי הדרך, בין
הסלעים. אלעזר נחפז לרדת עם צבאו במדרון התלול, ולפתע נעצר
והסתתר.
"התקדמו!" פקד על חייליו. אולם כשהחיילים המשיכו בריצתם,
הותקפו על-ידי גדוד חיילים יוונים, שהגיחו מהנקיק המשתפל בערוץ
המרכזי, בין הגבעות שמנגד. השמש נחבאה בין העננים המעטים,
והקרב התלהט. בתוך כל ההמולה שמע אלעזר קול צעדים כבדים קרבים
לכיוונו. באימה הביט בחייליו נדרסים למוות תחת רגלי הפילים,
והזוועה ניכרה בעיניו. על גבי הפילים ישבו רכונים החיילים
היוונים, וקלעו חצים בין עיני המכבים. כעשרה פילים התקרבו אל
פלוגתו, מלווים את חיל הרגלים. בין פילי המלחמה הבחין אלעזר
בפיל ועליו אפריון מלכותי.
"בודאי המלך בעצמו יושב על גבו," מלמל בנשימה כבדה. בהחלטה של
רגע הניף את חרבו, ובעיניים בורקות רץ בשאגה אל הפיל, חולף על
פני פלוגתו ופלוגות היוונים, ונעץ את חרבו בבטן החיה. אבל בשל
פציעתו, כרע הפיל תחתיו והתמוטט על אלעזר, והרגו. ופלוגתו
נפוצה לכל עבר כמוץ ברוח. פלוגה נוספת חברה לליסיאס, שהכין את
צבאו לקראת כניסתו אל העיר. בשערי העיר עמדו יהודה ואנשיו, אך
נסוגו אחור כל עת שהתקרב הצבא, וירה כידונים מושחזים וחצים.
קשתים  מיומנים כבשו את הצריחים והמצודות, והחומות החיצוניות
נותצו. יהודה המכבי, שנותר עתה עם עשרות בחורים בלבד, נעמד שוב
מול הצבא הפורץ, החרב 'ידיה' בידו האחת ובשנייה המגן, עליו
חרוטות המילים: "מי כמוך באלים ה'". אך שוב לא עזרו כוחו
ותושייתו, לא גבורת לוחמיו, לא אמונה ושבועות. כי נחשול עצום
של לוחמים יוונים, ופלוגות נוספות שעדיין הצטרפו אליהם, פרצו
את החומות. ולמכבים לא נותר אלא לנוס על נפשם ולהתבצר בהר
הבית, מאחורי החומה.

בהר הבית ספר יהודה המכבי את אנשיו הנצורים, עד אחרון הלוחמים
הנותרים. בספירתו גילה כי כחמש מאות איש, בשיעור, נפלו חלל
במערכה בקרבת בית זכריה. עוד כמאתיים נפצעו וחלק מסוים נפל
בשבי או נעדר. מצבם היה בכי רע. האפילה השרתה עליהם רוח נכאים,
ומחוץ לחומות יללו התנים וצהלו הסוסים, תזכורת מרה לנוכחותם של
ליסיאס ואנשיו בסביבה. במשך שמונה ימים ישבו החשמונאים הנצורים
בהר הבית, ומרפא וסעד לחולים לא היה בנמצא, וכך מצאו רבים את
מותם במהלך המצור. מצבור המזון והמים הלך ואזל, והיהודים
בייאושם זעקו השמיימה.
"אתה הוא זה שהכנסת אותנו לכאן," אמרו ליהודה.  "אם כך,
הוציאנו מפה."
אך יהודה נותר אילם כנגדם, ותשובה בפיו אין. אלא שבלילה השמיני
למצור הגיעה השמועה בדבר חפזונו של ליסיאס אל אנטיוכיה, היות
ופיליפוס, שר צבא בממלכה, ארגן הפיכה על-מנת לרשת את השלטון
מידי המלך. אנטיוכוס אוופטור, כך הסתבר, לא יכול היה לשלוט על
האימפריה הגדולה בשל גילו הצעיר, וקרב הירושה החל. ליסיאס ארז
את חפציו במהירות, אסף את צבאו ועשה את דרכו לאנטיוכיה, במטרה
להילחם בפיליפוס ולענוד את הכתר על ראשו. בלית ברירה כרת עם
יהודה המכבי ברית, ולפיה יבוטלו הגזירות והיהודים יזכו לחירות
דתית מלאה, אך לא מדינית. כי השלטון, כמובן, יישאר בידי
ההלניסטים.
בלילה האחרון לשהותם בבידוד מסכו המכבים את השמן מן הפח הקטן,
שלמרבה הפלא הספיקה כמותו הדלה לשמונה ימים תמימים, והדליקו את
מנורת המאור. וכך שרו:

"כד קטן, כד קטן/
שמונה ימים שמנו נתן/
כל העם התפלא/
מאליו הוא מתמלא/
כל העם אז התכנס/
והכריז אך זהו נס/
אילולא כד זה נשאר/
מקדשינו לא הואר/
אילולא כד זה נשאר/
מקדשינו לא הואר."

וביום ההוא יצאו היהודים לרחובות בדיצה ובצהלה, ויוונים נפגשו
עם מכבים למסור כתב הברית, ונערות פרטו על נבל ויצאו בתופים
ובמחולות, ושרו שירי הלל לה' ולמכבי גיבור, כי 'נס גדול היה
פה', כך קראו הכול. ולכיכר העיר הובא המתייוון מנלאוס מול
המוני פרושים, והוצא להורג בתלייה. תחתיו מונה אלקימוס,
מתייוון מתון ממנו, כך אמרו. היהודים החסידים, קנאי הפרושים,
שכל חפצם היה חירות דתית בלבד, הניחו את נשקם ושבו אל בתיהם.
עתה השתנה סדר הכוחות, ותקווה נראתה באופק.

אלא שבבוקרו של יום שב ליסיאס אל ירושלים בראש מורם, אחרי
נצחונו על פיליפוס, והרס את החומות שמסביב להר הבית. ואנטיוכוס
החמישי, בנו של אפיפנס, עוד נותר לשלוט בפועל על ממלכתו. הימים
היו ימים של בלבול ותהייה בדבר המשך הדרך, והשמיים לא הראו כל
אות, מלבד עננים שחורים וכבדים ששייטו מעל, כמתריעים מפני רעם.
בקרב היהודים היו שקיבלו את מרותו של אלקימוס, והעדיפו אותו על
פני מנלאוס. אך המכבים שאפו אף לחירות מדינית, ולא רק דתית.
ובתוך הממלכה היוונית עצמה היו מי שהשגיחו בעין אחת על יהודה
ובשנייה על רומא. אימפריה מפוארת ורבת עוצמה הייתה רומא, וכבר
הטילה צילה על יוון. בקושי רב ויתרו היוונים על אוצרות המקדש,
שכן הרומאים היו סוחטים אותם עד דק, והקופה ריקה. גזירות
ועונשים היו מטילים על ההלניסטים, ומזימות היו רוקמים עם בית
תלמי ועם מנהיגי החשמונאים, במטרה להדיח את יוון משלטונה על
חבל ארץ זה, ולהשתלט עליו בבוא היום. והנה, באותה עת דמטריוס
הראשון, אחיינו של אנטיוכוס אפיפנס שהיה עצור בידי הרומאים מזה
זמן רב, ברח מכלאו אל יהודה, וטען לשלטון על הממלכה. בלהט
ובכריזמה, שהייתה אופיינית לו, סחף אחריו את צבא
הממלכה, והתקדם אל הארמון. כשהמצביאים הנכבדים של הצבא
האימפריאלי מאחוריו, נעמד בכניסה להיכל וקרא למלך לצאת אליו.
משלא נענה, פנה לצבאו.
"תפסו אותם!" פקד עליהם. והחיילים הנאמנים לו הסתערו על
הארמון, המון צובא וגוש זועם, והובילו בכוח את ליסיאס שר הצבא
ואת המלך אנטיוכוס החמישי, אל רחבה גדולה, אל הגרדום. ודמטריוס
בעצמו הוציאם להורג לעיני כל, והרוחות סערו והמטר ניתז על
הארץ.

בך אתמוך, אלקימוס, ואותך אמנה לשלוט למעני על הארץ," אמר
דמטריוס לכוהן הגדול, ולגם מכוס היין שעל שולחנו.
"מה שתאמר אעשה," אמר המתייוון.
"בכחידס הוא שר צבאי והוא ילחם את מלחמותיי. ואילו אתה,
אלקימוס, גם אותך אחמש בצבא, ותהיה לי לפה אל מול היהודים."
"מה שתאמר אעשה," חזר אלקימוס על דבריו.
בקרב היהודים הקנאים התקבל בברכה, שכן השתייך לבית הכהונה,
בניגוד לקודמו בתפקיד ובניגוד ליהודה המכבי, שהיה אך ורק מנהיג
צבאי, ולא הנהיג דתית את האומה. אך ציפיותיהם ותקוותיהם של
הסופרים והכוהנים הפרושים מאלקימוס התבדו עד מהירה. שכן זה
האחרון, פלש עם פלוגתו החמושה אל בתי החסידים הקנאים, וערך טבח
רצחני ביושביהם. בליל שבת קרה הדבר, כשצעד אלקימוס בראש
נאמניו, בסכינים ובסלעים גדולים, ושפך דם ברחובות. בשלוות
הערב, כשתפילות עלו מן הבתים, נפרצו הדלתות ונותצו, הושלכו
סלעים ונשרפו ספרי תורה. הפוגרום ביהודים הפרושים בא בהפתעה
גמורה לחסידים ולבית חשמונאי. יהודה המכבי היה אותה שעה בארוחת
שבת בביתו, ובסערה יצא החוצה, בידיים ריקות, להתעמת עם
הצדוקים. אלא שהמתייוונים חמושים היו, וקנאים בדרכם.
"השיבו פניכם אחור!" קרא יהודה אליהם, אך נסוג כלעומת שבא,
שכן צבא רב של מתייוונים התקרב אליו, ופניו נשואות לקרב.
בבהילות ובזעם כבוש רץ יהודה אל אחיו, לבקש את עזרתם, אך חצים
שרקו מעליו וחסמו את דרכו. הוא נשכב על הארץ והמתין לשעת כושר
כדי לקום ולרוץ הלאה. בשכבו שמע את צעקות היהודים, את שבירת
החפצים, את המולת הקרב, צווחות הכאב, לחישת הגחלים בלהבות
ובריחת המתייוונים משם. כעת נדם המקום, ונותר רק ההלם. מישהו
צעק שנרצחו שישים אנשים מבין החסידים, ויהודה בלע את רוקו.
בנשימה כבדה הגיע אל ביתו, מתנשם כהוגן, אחוז זעם ויראה. שם
מצא את אשתו מרים, יושבת בוכייה, ושמעון לצידה.
"הם הרגו שישים מהם," קרא בהיכנסו פנימה. אך הבית נותר דומם.
"מה אירע?" תמה יהודה.
מרים הרימה באיטיות את ראשה, ולחשה: "את התינוק הפלתי, יהודה,
זה מה שאירע."

צמרמורת עברה בגבו של יהודה, והוא התיישב ליד רעייתו.
"מה... מה פשר הדברים, מרים?" ניסה לעקל בקול רם את שאמרה.
מרים נשמה עמוקות. "באו שני צדוקים, והתעמתו עם שמעון. יצאתי
לעזור, אך הם הפילו אותי ורמסוני ברגליהם. חששתי לשמעון, אך
מיד המשיכו בדרכם ופנו לבית אחר.
"רק מאוחר יותר הבינה מרים את הצרה האמיתית," הוסיף שמעון.
יהודה נשך את שפתיו. "הבטוחה את בדבר? כלום ייתכן ש..."
"דבר לא ייתכן, וצרה מתווספת לרעותה. מעת לעת מצבינו מחמיר
ואתה מוסיף במלחמותיך. חדל מן ההתנצחויות הללו, ולו לזמן מה,
כי ישועה לא תצמח מכך. חדל מכך!"
יהודה שילב את זרועותיו. "אוזנייך אינן שומעות מה שפיך אומר.
המתייוונים הרגו את בנינו, מתתיהו, שאמור היה להיקרא על שם
אבי. מי עוד יזכור את דבריו ואת צוואתו של אבי?"
"אביך ביקש חירות דתית לעמו, ותו לא," השתנקה מרים.
"ומה בדבר שלטון בית החשמונאים? החפצה את במלכות יוון?"
מרים פרצה בבכי, והליטה פניה בכפותיה. "אך זה כבר יותר מדי."
"מת התינוק," אמר שמעון חרש כלא מאמין, והביט בבטנה של מרים,
והזעזוע ניכר על פניו. יהודה המכבי, אחוז זעם וכאב, פתח את דלת
הבית, ופנה לצאת.
"הצטרף אלי, ונלחם מלחמת העם," פנה לאחיו. "קרא אליך את שאר
האחים ואת נאמני המכבים, ויבואו הצדוקים על עונשם. כי בזה היום
יחל מרד המכבים השני לדורותיו, ונבוא בעזרת השם על ניצחוננו."
וכך, עוד באותו הלילה השתלטו המכבים על בתי המתייוונים
והיהודים נאמני אלקימוס, הרסו ושברו את רכושם, ניפצו את פסליהם
ורצחו אותם נפש.

המאורעות האחרונים בליל שבת היו, אפוא, הפתיל שהצית את המדורה.
אלקימוס התלונן בפני דמטריוס על עזות המצח של המכבים
ותוקפנותם, וכך נשלח מאוחר יותר ניקנור, שר צבא בממלכת יוון,
לדכא את עוצמת החשמונאים הגועשת. באמצעי תחבולה ניסה המצביא
ניקנור לפתות את יהודה המכבי, ולנהל עימו משא ומתן. אך יהודה
חש שהדברים אינם מהימנים, והכין את צבאו לתקיפת מחנה היוונים.
בחצי הלילה, כשהמו"מ המדומה כמעט והושלם, הופתע ניקנור עצמו
על-ידי המכבים, וצבאו התפזר אל מול הסתערותם ונסוג לאחור. רבים
נפצעו בפריצה הראשונה. עתה מצא עצמו ניקנור בעמדה האחורית,
נבוך וכעוס, ואיים על זקני ירושלים בחורבן.
"היכנעו, יהודים!" צעק ניקנור מראש הגבעה. "הצילו את נפשותיכם
ונפשות ילדיכם, והסגירו לידי את יהודה המכבי. והיה ולא תעשו
כן, אעלה בלהבות את בית המקדש, ואחריבהו עד היסוד!"
על הכול התפשטה האימה, והעלטה הייתה כבדה עד מאוד. וביום ההוא
וביום שלמחרת צעק ורטן ניקנור, ואיים על עתיד היהודים. אלא
שאז, בי"ג באדר, ה-13 במרס 161 לפנה"ס, יצא יהודה המכבי בראש
צבאו אל כפר אדסה, שליד בית חורון. ללא חת וללא יראה צעד הצבא,
בגאווה גלויה. ברחובות העיר צעד, ונשקו איתו. אל מחוץ לשערי
העיר יצא הצבא, וכל העם צופה בו. בשמיים זרחה החמה, והציפורים
שוב צייצו וניגנו מנגינות הטבע. יום שלם צעד כך הכוח, וצבא
ניקנור ממתין לו באדסה. וכששקעה השמש עוד הוסיפו לצעוד, עד
נצנץ כוכב ראשון ברקיע. ברק ניצת בעיניהם, ואגרופם קפוץ. ובקול
ניחר שרו בדרכם:

"אנו נושאים לפידים/
בלילות אפלים זורחים השבילים/
מתחת רגלינו/
ומי אשר לב לו הצמא לאור/
ישא את עיניו וליבו אלינו לאור/
ויבוא."

כשהגיעו לכפר אדסה הסתערו המכבים על צבאו של ניקנור, והכו בהם
בחרבותיהם, ומן פסגות הגבעות המטירו חצים, דרדרו סלעים וגזרי
עץ בוערים השליכו. צבא היוונים נפוץ לכל עבר, וניקנור עצמו נפל
חלל במערכה זו, בידי יהודה המכבי, בידי החרב 'ידיה'. והיוונים,
בראותם כי נפל מצביאם, נסו מפני המכבים, שרדפום בחצוצרות
ובתופים, בחרב ובקשת, עד להרי גזר, שם נאבד הצבא, ונגוז. אך גם
צבא המכבים ספג מכה קשה, ורבים מאנשיו מצאו במקום ההוא את
מותם. בבוקרו של יום תם הקרב, ויהודה המכבי שב אל העיר עטור
תהילה, וכבש לבסוף את ירושלים. ליד חומות בית המקדש המתין לו
נציג הרפובליקה הרומית.
"ברצוני לחתום איתך על כתב ברית בין רומא לחשמונאים," הכריז
בפניו בארשת חגיגית. "עלינו להדיח את דמטריוס משלטונו על
יהודה. יחדיו נעשה זאת."

טללים של בוקר כיסו את הארץ. יהודה המכבי, מנסה להתאושש עדיין
מניצחונו החפוז על ניקנור, שב לביתו, ובאמתחתו איגרת הברית עם
רומא, המצהירה על שיתוף פעולה ועל קשרי ידידות.  "ייתכן
והרומאים ידיחו את היוונים מהשלטון על הארץ," הרהר. עייף, מותש
וחבול קלות התיישב בביתו, ולגם כוס של מים, שהגישה לו מרים.
"שכב, יהודה, על מחצלת הקש, ואטפל בפצעיך," הציעה.
"אין צורך בכך," השיב.
שמעון ויוחנן הגיעו אף הם, והתיישבו לצידם.
יהודה נאנח. "מקווה אני כי כנה היא רומא בכוונותיה, ולא תסב
לנו כל רע."
"אין עיניי צופות פגיעה מצידם, שהרי את דמטריוס חפצים הם
להדיח."
"ומה בדבר אלקימוס?" שאל יוחנן.
"גורלו כגורל מנלאוס, מקווה אני."
יהודה הרהר במנלאוס ובמתייוונים שבמצודת החקרא, אותה כבש ואותה
נאלץ לשחרר כאשר יצא להלחם בליסיאס. גם בלאה 'ליסיאטוס' נזכר,
ולא שכח אותה כל הימים, ובערגה וחוסר הבנה עצמי נזכר בה. אך
תהיות רבות היו לו לגבי המשך הדרך. לפתע שמע צעקות עולות מן
החצרות, ונזכר באחיו החסר, שכן הסיק כי צדוקים קמים עליהם
בשנית.
"היכן הוא יהונתן?" שאל. אך לפני שהספיקו אחיו לענות, נפתחה
הדלת ויהונתן, מבוהל כהוגן, הופיע בפתח, ובשורות בפיו: "יוונים
נקבצים עלינו, יהודה!"
במרוצה יצאו האחים מהבית, וקראו אליהם את יהודי העיר להתאסף.
אלא שיהודה לא הספיק לארגן את צבאו לאחר הקרב מול ניקנור,
והצבא תשוש היה ומוכה קשות. בקושי רב עלה בידו ללקט את היהודים
לפלוגות וגדודים. אך רובם המכריע נבהל למראה צבא האימפריה
המאיים, ונס על נפשו. כשמונה מאות אנשים מנאמני החשמונאים
ניצבו כעת, במורא גדול, לצד יהודה המכבי. ומולם עמד צבא בן
עשרים אלף לוחמים ואלפיים פרשים. בראש הצבא האדיר עמד אחד
מטובי מצביאי המלך, המצביא בכחידס. והצבא מרעיד את האדמה
בפסיעותיו, בדהירות סוסיו ובנקישות חרב על מגן. בקרנות תקעו
היוונים על גבי הסוסים ולפני המחנה, ובכחידס ניצב בראש כולם.
יהודה ואנשיו, מותשים ומפוחדים, התקדמו בחשש מסוים, צבא מול
צבא. וחיילי יהודה, בראותם זאת, הציעו לו לדחות את הקרב למועד
מאוחר יותר.
"לא נוכל להילחם בהם כי מעטים אנחנו. אבל אם נציל את נפשותינו
כעת, נשוב עם אחינו ונילחם בהם."
יהודה האהיל על עיניו מפני השמש, והשיב: "חלילה לי מעשות זאת,
לנוס מהם, ואם קרב יומנו ומתנו בגבורה בעד אחינו ואל יהי
כבודנו לכלימה."
וכשאמר זאת התקדם לבדו אל צבא בכחידס, וחייליו מדדים אחריו
באי-רצון בולט ובהשלמה עם המוות, גדוד קטן אל מול צבא אדיר.
הבוקר כבר נתן חומו, כשנורה חץ ראשון לעבר הגדוד היהודי, חץ
שהקדים חצים אחרים המומטרים כמבול על ים סוער. הקשתים והקלעים
עמדו בראש החיל, מאחוריהם הפרשים וחיל הרגלים במאסף. שני
המחנות נעצרו, תקעו בחצוצרה ותופפו בתופים גדולים, והאדמה רעשה
עד מאוד. בכחידס הוביל את יחידתו אל האגף הימני, ויהודה ואנשיו
רודפים אותם עד לרכסי ההרים. הגדוד היווני באגף השמאלי נלחם
במכבים עד כלות הכוחות כולם, וחבר לבסוף ליחידתו של בכחידס
מימין. מספר המכבים הלוחמים הלך ופחת. אחדים נסו להזעיק עזרה,
אחרים נפצעו ורבים לא שרדו את הקרב, שנמשך משעות הבוקר
המוקדמות עד רדת החשיכה, עד טיפת הדם האחרונה. בין צניפות
הסוסים, שאגות החיילים וצחצוח החרבות נלחמו יהודה וצבאו מול
היוונים. נלחמו את הקרב האחרון. כי ביום ההוא יהודה המכבי בן
מתתיהו משבט הלוי נפל חלל, וחייליו נפלו איתו.
כאשר חזר הצבא היווני לבסיסו, התפנו היהודים לארגן את
כוחותיהם, לטפל בפצועים, ביניהם יוחנן, ולקבור את המתים בלילה
נטול כוכבים. שמעון ויהונתן הובילו את יהודה לקבורה בעיר
אבותיו, מודיעין. אחרי האחים, רעייתו ובניו של יהודה השתרך טור
נאמניו, שבאו לחלוק לו כבוד אחרון.
"אחי הצעיר יהודה," ספד לו שמעון. "גיבור חיל היית מנעוריך,
וכבר ניבא אבינו כי כגור אריה תשאג, ונמוגו הפושעים כולם. את
עמינו הובלת לניצחון ולתשועות, ואת צוואת אבינו מילאת עד תום,
גם כשהיה הדבר קשה מנשוא. תחסר לנו עד מאוד, יהודה המכבי, לכל
בית חשמונאי. איך נפל גיבור, מושיע ישראל."

ובתום טקס קבורתו שבו שמעון ויונתן לירושלים, וקיבלו על עצמם
את הנהגת המרידה. השמיים שחורים היו, וענן כיסה על ירח. צינת
הלילה הרעידה את העצמות, והפחד שיתק את הלב. בבית המקדש ניצבה
מנורת המאור מזהב טהור על הבמה המרכזית, וקניה יתומים והיא
כבויה ואפלה.

24.12.1944, מחנה הריכוז בוכנוולד, פולין

שתי הלהבות במנורה המאולתרת כבר כבו מזמן, אך ליהודים נותר עוד
חומר לבעירה, לפחות לעוד שבעה ימים נוספים. רבי יהודה כהן לייב
סיים את סיפורו, השתתק ועצם את עיניו. סווטק חיים אלעזר בהה
זמן-מה במנורה המאולתרת, ובשחר העולה. כבר כמעט האיר הבוקר על
השלג,
הצריפים והזוהמה, ושני היהודים לא עצמו עין כל הלילה.
"רבי יודה, אתה מאמין בנסים?"
הרב פקח את עיניו. "אדם מאמין אני," ענה. "ואמונתי בעתיד טוב
חזקה היא מכל. אבל בזכות שני דברים עיקריים, מלבד בורא עולם,
תמומש אמונתי: שמירה על העבר, ומבט אל העתיד. בזכותך, סווטק,
נדע ימים טובים יותר. ובזכות מי נדע את עברינו? מי ימלל מעשי
אבותינו?"
רבי יודה עצם את עיניו, ושר חרש, כשסווטק מצטרף אליו:

"מי ימלל גבורות ישראל, אותן מי ימנה/
הן בכל דור יקום הגיבור גואל העם/
מי ימלל גבורות ישראל, אותן מי ימנה/
הן בכל דור יקום הגיבור גואל העם/
שמע/
בימים ההם, בזמן הזה/
מכבי מושיע ופודה/
ובימינו כל עם ישראל/
יתאחד, יקום ויגאל."

רבי יודה נאנח, ומלמל: "שעתנו טרם הגיעה." ובאומרו זאת ארז את
חפציו ויצא את הדלת, אל הקור הצורב, לעבוד במתכות.