מעבר לצוק התמיר ברכס הרי יהודה היתמר עשן סמיך אל-על, מכסה על
אור השחר העולה. גורגיאס, מצביא גדוד הצבא, לבש את שריונו
והתקין את קסדתו. ליסיאס, שר צבא המלך, אדם תמיר, אדמוני
ומזוקן, עבר בין הלוחמים, הפרשים והסוסים, ובחן את כלי הנשק
והציוד.
"אמור לי, גורגיאס, השלם אתה עם הכוח אשר ברשותך?" חקר
ליסיאס.
"חיילי מוכנים לקרב, חמשת אלפים לוחמים בסך-הכול," השיב
המצביא, ושרך את סנדליו.
"צא מאמאוס עם רדת החמה, ומהר אל המצפה, להפתיעם במכה ניצחת.
אינני רוצה לשמוע על מפלה נוספת, כמו אז בבית-חורון. הלילה
יבוא הקץ על היהודים המורדים. חפץ אני בבשורות טובות,
גורגיאס."
"על דיברתי," נשבע המצביא.

בדמי הלילה, כשהלבנה העגולה ניבטה משמיים שחורים, פרצו יהודה
המכבי ואנשיו את שער המחנה באמאוס, והכו ביוונים עד אחרון
החיילים. שמועה הגיעה אל יהודה, על צבא יווני העושה את דרכו
למצפה, צפונית לירושלים, שם חנו המכבים. ללא שהיות ארגן את
אנשיו ויצא אליהם, חמוש אלי קרב. אלא שמחצית צבאו של גורגיאס
כבר עשה את דרכו למצפה, שעמד בשיממונו. במבוכה ובלבול, חזר עם
צבאו לאמאוס, שם חיכו לו המכבים, מחופרים בשוחות בכידונים
שלופים ובחצים מכוונים אליהם. כשחצו של יהודה שולח אל גורגיאס
בדמי הלילה, התנערו הסוסים ממקומם, וחיילי האימפריה של
אנטיוכוס הסתערו על המורדים, מאמצים את עיניהם להבחין ביהודים
לובשי השחורים. היוונים, לבושי זהב ולובן השריון היו,
וקסדותיהם נצצו באפילת גבעות יהודה. פה ושם הרגו לוחמים
יהודים, שהתקרבו אל סוסיהם. פה ושם נסוגו החיילים באין מנהיג
אל מישור החוף. אך בתום הקרב, כשהשמש נתנה אורה, נותרו אך
מעטים מבין היוונים ששרדו את המתקפה. חרבות וכידונים, שלחש
ושבועה נאמרו עליהם, הכו בצבא המלך, והגדוד נפוץ לכל עבר. את
הצבא הערוך של ליסיאס, בגבולות יהודה, פיזר יהודה המכבי, וארגן
את צבאו להיכנס לירושלים.
"יהודים! חגרו חרבותיכם והתעשתו, כי יום גדול לפנינו," צעק
בעלותו על סוס, שרוכבו נטשו. ובמערב שקעה השמש, ושוב בא
הלילה.

במחנה הארעי שהקימו המכבים היו פזורים אוהלים צרי יריעה על
האדמה הבוצית, מסודרים בצורת טרפז, ואוהלי יהודה ושני אחיו
באמצע. אלעזר הצטרף אל המשפחות בירושלים, להיות להם לסעד
רוחני, נפשי ופיסי. שמעון, מלווה בפלוגת מרעיו, יצא בשליחות
יהודה אל הגליל, לתקוף את צירי התנועה של היוונים, המובילים עד
עכו, ולטהר מוסדות דתיים, שטומאו על-ידי המתייוונים. בחצי
הלילה, כששירת הצרצרים שומרת על עיניהם פקוחות, שמרו המורדים
על בסיסם, על חבריהם הישנים, והירח מאיר על פניהם. טיפות גשם
זעירות טופפו על האוהלים. יהודה המכבי שכב באוהלו נים לא נים,
כשדמות עטוית סחבות ורעולת פנים התקרבה אליו, נחפזת ושחוחת
קומה. לפתע נדמה היה כי הבחין בה אחד השומרים, והיא קפאה על
מקומה. אלא שאז הסיט את מבטו, והדמות המשיכה להתקדם בדילוגים
נמרצים. לבסוף, מבלי שיבחין בה איש, הגיעה אל מפתן אוהלו של
מנהיג המרד, נעצרה וגילתה פניה. באור הדלוח של הלילה הבחין
יהודה, שקם על רגליו במהירות במלוא הדריכות, בלאה 'ליסיאטוס',
אהובתו משכבר הימים.
"לאה!" לחש יהודה, והסיט את יריעות האוהל לבל יבחינו בה
השומרים.
בחשש מסוים התיישבה על רצועת הבד הרטובה שעל האדמה.
"אינני יודעת מדוע מסתכנת כך אני כל העת, אך בשורות בפי אליך,
יהודה," אמרה לאחר השתהות קלה, ומבטה מרוכז בכפות ידיה
הרועדות, אם מקור אם מפחד.
"דברי, לאה!" אמר בעומדו ליד הפתח.
"יהודה... לילות כימים התהפכתי על משכבי, חושבת האם יש משום
התועלת בבואי עד הלום, לגלות את כוונות יוון... ולשם מה? במצפה
הזהרתיך, אך אתה רק הפנית גבך אלי, וברחת."
"ברחתי? וכי מה ביקשת שאעשה?"
"חפצתי ביקרך. ביקשתי את לבך. אך אתה רק רואה בי בוגדת
בעמנו."
"בעמי."
"בעמנו, יהודה. גם אני הנני יהודיה כמוך. אומנם מנהגי לבוש
ושפה אימצתי, אך אין זה מוכיח מאומה. זוהי דרכי ואין זה גורע
מאמונתי באלוהי ישראל. כי בניגוד לאחרים, לדתי שומרת אני
אמונים..."
"הביטי על עצמך, ראי כיצד את לבושה! ולמה הקרבה הזאת לצדוקים?
ולמי מכולם? למנלאוס!" אמר, והרים את קולו. "הנבל הנבזה
הזה..."
"הס!"
יהודה הנמיך קולו. "השרץ הזה! דווקא הוא, מכל בני האדם עלי
אדמות, בוחרת את בקרבתו."
"יודע אתה שזוהי רק אחיזת עיניים."
"האומנם? כלום דרה את עמו ולנה במעונו אך ורק בשל אחיזת
עיניים?"
"ואתה? האוהב אתה את בת הסופר, אותה לקחת לאישה?"
יהודה הרים את מעילו מעל יצועו, והתעטף בו. "את... בערכייך
בגדת, במשפחתך בגדת, את משפחתי שלי הפקרת לאגרופי הצדוקים
ולשיגעון עובדי האלילים, לזדון ולרשע שעל פני הארץ המקוללת
הזאת! מהיום בו עטית על עצמך בגדי יוונים את זיכרונך מחקת
ממני. כעפר אשר על אם הדרך משולה את בעיני."
לאה הביטה עמוק בעיניו, כמנסה לבחון את כוונותיו. זמן מה הביטה
בו כך, ולבסוף נאנחה. "יודע אתה מה רבה הייתה הערכתי לאביך."
"אל תעלי את שמו על דל שפתייך!"
"אולם חוששת אני כי הגבולות כולם נחצו, וכבר אין דרך לחזור."

היא הליטה פניה בכפות ידיה, והשתנקה.
"מהו הדבר אשר ביקשת לומר לי?" שאל יהודה.
לאה 'ליסיאטוס' גיחכה בעצב. "האומנם מצפה אתה כי אומר לך?"
"אכן אין צורך בכך. אם כן, לכי."
היא התעטפה בסחבותיה, ופנתה לצאת. לרגע קט עוד נשתהתה בפתח,
ולבסוף, בעיניים לחות, בהביטה בעיני יהודה, לחשה: "מחר יפלשו
דרך מדבר אדום."
ויצאה.

בראש צבא בן שבעת אלפים לוחמים עמד ליסיאס, שר צבא המלך, ופניו
לירושלים. אך תוכניות לחוד ומציאות לחוד. יהודה המכבי ערך את
צבאו בסמוך לבית צור, דרומית לירושלים, וחסם את הדרך אל העיר.
כאשר הגיע ליסיאס, התקיפו אותו המכבים משלושה אגפים, בהפתעה
גמורה, והכו בצבאו לפי חרב. ליסיאס עצמו ניצל מן המתקפה, ונס
עם כוח מצומצם אל העמדה האחורית, אולם כוח גדול בפיקוד סגנו,
לא יכול היה אל מול התקפת המורדים. האבדות משני הצדדים היו
רבות, אך למרות זאת עוד ועוד צעירים יהודים הצטרפו אל יהודה
המכבי במהלך הקרב, תפסו חרב ומגן והסתערו על צבאו של ליסיאס.
בכוחות מתוגברים, בלחימה עד טיפת הדם האחרונה, שיחררו המכבים
את גבולה הדרומי של ירושלים, ופרצו את החומה. אלעזר, אחי
יהודה, קרא אליו כוח חשמונאי מצומצם, חלקו עדיין פצוע ומוכה,
אל חלקה המערבי של העיר, והכה ביוונים עד אחרון החיילים.
"השאירו ליד השער כמה חיילים למשמרת, והגיעו בעקבותיי אל בית
המקדש," צעק אלעזר לשאר כוחותיו.
"יוונים נקבצים עלינו, אלעזר! עלינו להדוף את הפלוגה שממזרח
לנו," ענה משער העיר אחד החיילים.
"אם כן, קבץ אליך את שני הצוותים!"
"מי כמוך באלים אדוני..." נשמע קול בכיוון השער.
"זה אתה, יהודה? קרא אלעזר. "היכן אתה?"
במורד הגבעות במזרח ירד יהודה המכבי בראש צבאו. רכובים היו על
גבי סוסים, ולבושים שריון וקסדות. מבעד לאבק הדרכים יכול היה
אלעזר להבחין בעיניו העייפות ובחיוכו הקלוש, על פניו
המצולקות.
"יהודה! היכנס עימי אל העיר!"
"העיר כבושה, אלעזר. יוחנן ויונתן בראש צבאם נכנסו, וכבשוה.
פרט לחקרא, כמובן. שם מתקבצים יוונים ומתייוונים למכביר, אך הם
יושבים כבמצור."
הוא התקרב אל אלעזר, והם התחבקו ממושכות.
"קדימה, אלעזר. עלינו להתקדם אל משפחותינו ולטהר את המקדש."
בתרועות שעטו אל תוככי ירושלים, והשתלטו על צמתיה ודרכיה.
בדרכם נשאו רון בלב, כשהם צועדים, גדוד מכבים בראשות
החשמונאים, אל בית המקדש, וטפיפות רגליהם נשמעות למרחקים.

"הבה נרימה נס ואבוקה/
יחד פה נשירה שיר החנוכה/
ביוונים נלחמנו ולנו הניצחון/
מכבים אנחנו, מכבי גיבור."

כשהגיעו לבית המקדש הסירו החשמונאים ממנו כל עדות לעבודת
אלילים, שיפצו את המקום וערכו בו תפילה חפוזה. את המזבח שיפצו
ואת מנורת המאור התקינו מעופרת יצוקה. לראשונה חגגו היהודים,
בכ"ה בכסלו שנת 164 לפנה"ס, את חג החנוכה. חנוכת בית המקדש.
הלוחמים ובני משפחותיהם החזיקו ידיים, והצטופפו ליד המזבח.
שמעון החשמונאי חזר מהגליל עטור ניצחונות. את צפת ועכו טיהר
מעבודה זרה, ושיכן שם יהודים. כעת הדליק את מנורת בית המקדש,
וקרא: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעשה נסים לאבותינו
בימים ההם ובזמן הזה."
וכל העם ענו אחריו: "אמן." יוחנן עמד על המשמר, לוודא שאין אף
יווני או מתייוון בסביבה.
"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם..."
"היזהרו!" קרא לפתע יוחנן. משפחת החשמונאים קרבה אליו.
"המשך, שמעון, כי שגיתי," התנצל יוחנן.
"...שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה."
"א-א-מן.

"הנרות הללו אנו מדליקין/
הנרות הללו אנו מדליקין/
על הנסים ועל הנפלאות ועל התשועות ועל המלחמות/
שעשית לאבותינו/
שעשית לאבותינו/
בימים ההם, בימים ההם, בימים ההם, בזמן הזה."

על כסא גבוה באולם רחב ישב ליסיאס, ומישש את טבעת היהלום שעל
אצבעו. בשורה מפתיעה הגיעה אליו, כי המלך אנטיוכוס נפטר
ממחלתו, והמלך היה איש בריא מאוד כל ימיו. באולם רחב ידיים ישב
כעת שר הצבא, וחישב את מהלכיו הבאים, על-מנת לזכות בירושת
הכתר. לפתע נפתחו שערי העץ הגדולים, ודרכם פסע פנימה מנלאוס,
מלווה בשומרי הסף של הארמון.
"ליסיאס, רעי!" קרא מנלאוס בחדווה גלויה. ליסיאס נותר לשבת
במקומו, והביט ללא אומר בכוהן הגדול, ספק זועם ספק מופתע מעצם
הביקור.
"הניחו לנו," אמר לבסוף לשומרי הסף. "אם כן, מה מביא אותך אלי
בימים טרופים אלה, מנלאוס מבית בילגה?" שאל, משסגרו השומרים את
הדלתות.
"ראשית, אבקש למסור את תנחומי לממלכה. מה רב האובדן על המלך.
היה הוא לנו כ..."
"בסדר. מה ביקשת להודיעני?"
"במחילה, כבודו. היהודים, חפצים הם לשוב אל בתיהם ואל עסקיהם
ביהודה. דומני כי גזירות המלך היו משגה חמור, ועל-מנת להסביר
פנים עליכם... עלינו... עליכם... למחול למורדים."
"למחול למורדים?"
"ימח שמם"
"למחול."
"אכן."
"למורדים."
מנלאוס גירד בפדחתו במבוכה. "כלומר, להוסיף להאדיר את האימפריה
ואת האלים, אך להניח במובן מסוים ליהודים הפרושים לעבוד את
השמיים והעננים."
ליסיאס כחכח בגרונו. "אני אחשוב על זה," השיב, ושילח את מנלאוס
לדרכו. שעה ארוכה עוד ישב, וחישב את צעדיו. אלא שאז הגיעה אליו
הידיעה כי בנו של אנטיוכוס, הוא אנטיוכוס החמישי המכונה
'אוופטור', עלה לכס המלוכה, והוא בן תשע בלבד. בכעס רב השליך
ליסיאס את טבעתו על הרצפה, ויצא מהאולם. מנלאוס ענד אותה שעה
טבעת אירוסין על אצבעה של לאה 'ליסיאטוס', ואמר לה רק: "עשיתי
את שביקשת ממני, כמובטח."

"לא ביקשתי דבר מלבד שקט ושלווה," אמרה מרים לבעלה, יהודה
המכבי, כשישבו עם משפחתם בצוותא בליל שבת. "בנינו נפחדים עד
מאוד, והתינוק שבבטני לא חודל מלבעוט, כאילו אינו מנחש מאומה
על הצפוי לו בעולם שבחוץ."
"ייתכן שמצבינו ישתפר," אמר אלעזר. "עיניכם הרואות - איגרת
שלח המלך, אל: 'המון היהודים'", הוסיף כשהוא קורא מן האיגרת.
"דווקא ממך, אלעזר, מצפה הייתי לשיקול דעת," אמר יהודה, שלוב
זרועות, כשהוא נשען על הקיר לי פתח הבית.
"אך קשה מצבינו מעת לעת, נערינו מתים על חרבם וכוחנו אוזל."
"נאגור כוחות... וכבר מצטרפים אלינו יהודים מכל קצוות הארץ,
ששים אלי קרב."
"איש אינו שש לקרב, כי קרבים אנו אל התהום."
בנו השלישי של יהודה, בן השנתיים, החל לבכות, ומרים מיהרה
אליו.
"אלעזר! מהי התפנית במחשבותיך? כלום נשתבשה עליך דעתך, או שמא
נכנעת לצדוקים?"
במבט מופתע הסתובב אלעזר אל אחיו. "לא נכנעתי מעולם, ולא
אכנע," סינן. "גם אם הייתי בחקרא לבדי.
"אם כך, טוב הדבר," אמר יהודה, ופנה ללכת. "לא למנלאוס השררה,
לא לצדוקים השלטון. אלחם על כך עד חירוף נפש."
יהודה עזב אל חדרו, ונשכב על יצועו עד שנרדם. והנה, חלום חלם.
ובחלומו מהלך הוא בבגדי יוונים וכתר זהב על ראשו. ולצידו
מהלכים לאה 'ליסיאטוס', לבושה בהידור, ובנו הבכור, דניאל.
והילד עוטה גלימה גדולה מכפי מידותיו, ועונד על צווארו שרשראות
לרוב, וזר דפנה מתנוסס על ראשו. ולפתע, כאילו משמיים, הופיע
מתתיהו הכהן, ועיניו מזרות אימה.
"בגדת בי!" אמר האב בקול נמוך. "ובאלוהיך בגדת, יהודה!"
וכשאמר זאת נגוז מפניו בתוך עשן סמיך ואדום.
שטוף זיעה קרה ניעור יהודה מחלומו ונעמד ליד מיטתו, חיוור
ומפוחד. באין מענה לשאלותיו פנה לאלוהיו, ביקש את מחילתו ונשבע
שבועות. נדר נדר בלילה ההוא למען ישלוט זרע אברהם על יהודה
כולה בעזרתו ובעזרת צבאו, והבוגדים בדרכי השם ייענשו, לדור
ודור.

השחר עוד לא הפציע, וכבר עשתה לאה 'ליסיאטוס' את דרכה אל בית
החשמונאים, עטוית סחבות. שוב, כמו אז. כאשר התקרבה אל מפתן
הבית הבחין בה יוחנן, שהשגיח מפני שודדים ופורעים.
"עצור! עמוד במקומך!" קרא יוחנן. אך לאה 'ליסיאטוס' המשיכה
בדרכה.
"עצור, כי לא אהסס לפעול!"
אך היא, לעומת זאת, רק האיצה את צעדיה ופנתה אליו. פתאום נפתחה
הדלת לרווחה ויהושע, בנו של אלעזר, רץ החוצה, ומקל בידו.
"חזור הנה, יהושע!" צעק יוחנן. אך הנער הצעיר לא נשמע לו,
וכבר היה במרחק פסיעה ממנה. יוחנן שלף את חרבו, ונחפז אליהם.
לאה 'לסיאטוס', בראותה זאת, שלפה אף היא את החנית שהייתה
מוחבאת מתחת לשולי מעילה. כאשר יצא יהודה מן הבית במרוצה, ראה
את לאה 'ליסיאטוס' ואת יהושע, מוטלים על הארץ ללא רוח חיים.
יוחנן, שותת דם, דידה אליו ותדהמה וצער נסוכים על פניו.
"הכול אירע כה מהר," מלמל.

איש לא הזהיר את יהודה מפני הכוח העצום שהתאסף בדרום ירושלים.
חילו של ליסיאס מנה
חמישה עשר אלף לוחמים, רגליים ופרשים, נושאי חרב ושולפי חצים.
שלושים פילי מלחמה של האימפריה היוונית צעדו במאסף, והרכיבו על
גבם מצביאים ומפקדים נכבדים.
"הפעם לא אובס," מלמל ליסיאס. "הפעם אשים קץ לשלטון החשמונאים
הארורים."