24.12.1944, מחנה הריכוז בוכנוולד, פולין

גם באפילת הלילה לא היה קשה להבחין בעקיבות האסירים היהודים על
השלג הלבן, צפופות ועמוקות. בחשאי חמקו מצריפיהם הדלים, בריצה
מהירה ובגב שפוף, נזהרים לא להיתקל באלומת הזרקור, ששייטה מתוך
המגדל האפל, אי-שם בקצה המחנה. מכל ביתן שבגוש שש הם התאספו,
עושים צעדיהם בזהירות יתרה כבמבצע צבאי, נושפים אדי קור
ומתכווצים בכותונותיהם הדקות. אחד אחד השתטחו אפיים, השתהו כמה
שניות ושוב זינקו קדימה, נחפזים אל הביתן האחרון. לבסוף נקבצו
כולם, וסגרו בשקט את הדלת.
"כולם כאן?" שאל רבי יודה.
"אני חושב שכן," ענה יענקל'ה, שליתר בטחון בדק שוב את השטח,
מבעד לסדק בדלת.
"אם כך, אפשר להתחיל."
רבי יודה שלף מתחתי המיטה הרעועה קופסא קטנה, מתוכה הוציא
כפתורים.
"תשעה כפתורים," הכריז בחגיגיות. "כפתור מכל כתונת."
הוא סידר בשורה שמונה כפתורים, ואת התשיעי הניח על קופסת
גפרורים. לתוך הכפתור הראשון יצק הרב חמאה דלה, שנשמרה בתוך
הקופסא הגדולה.
"יעקב, פרום חוט מן הכותונת, בבקשה."
יענקל'ה מיהר לפרום חוט מהבגד הדק, ובשיניו קרע אותו לשניים.
את החוט שזר הרב בתוך הכפתור, והדליק גפרור רטוב, שנותר בקופסת
הגפרורים.
"ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו
וציוונו להדליק נר של חנוכה."
עשרות האסירים היהודים, עדיין רועדים מקור, ענו בשקט: "אמן."
"ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם, שעשה נסים לאבותינו בימים
ההם ובזמן הזה."
"אמן," השיבו כולם. ישרואל, האסיר הצעיר מבין כולם, הציץ מידי
פעם בסדק הקטן שבדלת, כדי לוודא שהשטח סטרילי וחף מסכנה.
"ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם..."
"מישהו בא!" לחש ישרואל, ואימה בעיניו. כל הנוכחים נרעדו
לפתע, אך ישרואל הרגיע אותם.
"הוא מתרחק," אמר.
"תמשיך, רבי לייב," אמר יענקל'ה.

"...שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה."
"א-א-מן."
ובשירה שקטה על שפתותיהם הביטו בשתי הלהבות הקטנות, המרצדות
ברוח, כמנסות לשרוד.

"מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח/
תיכון בית תפילתי, ושם תודה נזבח/
לעת תכין מטבח מצר המנבח/
אז אגמור בשיר מזמור, חנוכת המזבח/
אז אגמור בשיר מזמור, חנוכת המזבח."

באותו החיפזון שבו הגיעו לצריף, כך יצאו ממנו, איש איש למקומו.
כשאחרון היהודים יצא סגר הרב את הדלת, והתיישב על מיטת הקומות,
התחתונה מבין שלוש המיטות, הביט על התקרה, ונאנח.
"רבי יודה כהן לייב," פנה אליו אחד האסירים היהודים.
"כן?"
"ארשה לי להתוודות. אני... מעולם לא הדלקתי נרות בחנוכה,
מעולם. גם לא לפני הגזירות של הנאשיונל-סוציאליזם."
"כן, אני יודע. לך לישון, סווטק, כבר מאוחר. מחר שוב עובדים
במתכות."
סווטק התיישב על המיטה ממול. "מעולם. אז למה דווקא עכשיו? למה
לסכן חיים בשביל נרות?"
"בשביל לשמור על הגחלת, סווטק חיים אלעזר, על הלהבה דולקת. גם
הם סיכנו את חייהם למען המטרה הזאת."
"הם? מי זה הם?"
"אבותינו המכבים. בני בית חשמונאי..."
                                                   

167 לפנה"ס, העיר מודיעין, יהודה

"הנציב בפתח, הכהן! הנציב בפתח, ועימו הגזירה!"
מתתיהו הכוהן משבט לוי ישב בפתח ביתו, וקרא במגילות. אדם חשוב
היה, ונכבד מאוד בעמו. כאשר קרבו אליו שכניו בריצה, הרים את
מבטו מהספרים, והביט בדאגה ובכעס על הנציב המתקרב.
"שעה קשה היא לעמינו, אבי, ואין הדעת נותנת כי נתרפס בפניו
כיעל לפני הארי," אמר אלעזר לאביו, בצאתו מן הבית.
מתתיהו הכהן גירד את זקנו הלבן, ופרכס בשולי גלימתו. "ומה
בפיך, אלעזר? בשורות רעות מכך כבר שמעתי ומראות קשים מאלה אף
ראו עיני, וטחו. אך השעה הזו שעת תפילה וזעקה היא. וישמע אדוני
אלוהינו תפילותינו, ונען."
עוד הוא מדבר וכבר עשרות תלמידיו נתקבצו אליו, לדרוש בעצותיו
ובתבונתו, כי איש חכם היה.
"איננו יכולים לעמוד כך מנגד בעוד הרשע אנטיוכוס מטיל עלינו
גזירות שמד," רטן שמעון בפני אביו. "והרי מבקש עמלק למחותנו
מעל פני ישראל, באיסוריו על קיום מצוותינו."
"ומה יהיה עלינו, אבי הכוהן, כי נרעב למוות בעוד הצדוקים
טובלים בדבש ורובצים על עלי התאנים," הוסיף יהודה. "וכעת ירעבו
ילדי ללחם, כאשר אשלם את מכסת מיסי המלך לפקיד ערמומי זה."
הרוחות התלהטו, וההתרחשות על מפתן בית הכוהן לא הותירה מקום
לספק. כאן לא תדרוך עוד רגלו של מתייוון ולא של יווני.
"יהי כן!" פסק מתתיהו הכוהן, וקם ממקומו. "שומה עלינו לגבור
על אויבינו. ונשים מבטחינו באל ויחזק את ידינו בצאתנו
למלחמה."
עוד הוא מדבר, והנה התקרב אליו הנציב. "שמי הוא אפלס," הודיע.
"נשלחתי מטעם המלך לגבות את..."
"הסתלק מביתנו!" קרא יהודה, ואחז בסכין קהה. ומסביבו עמדו
הבריות, וצעקו: "הרוג אותו, יהודה! עובד אלילים הוא זה. את
מקדשינו מטמא ואת נשותינו מבזה. לא יקום ולא יהיה! צר הוא
לעמינו. כבר ללא פרוטה נותרנו, ואילו המלך יושב הוא על כיסאו
בארמון, וצדוקים למרגלותיו."
בהמולה שהתחוללה הוכה אפלס קשות, ונפח את נשמתו. ההמון המשולהב
הוסיף להכותו גם לאחר שנפטר. גזיר בד בוער השליכו עליו, והאש
התפשטה סביב.
"הכהן הוא רבינו," צעקו פה-אחד. "הילחמו חשמונאים, והכינו
מטבח. הושיעו נא מצר המנבח."
מתתיהו הכהן, מבולבל מעט, נעמד על שרפרף, ופנה אל ההמון: "בזה
היום שמע אדוני תפילתנו, ונתן בזרועותינו כוח איתן. והנה, רב
האויב המבקש לכלותינו, יוונים וצדוקים כאחד, ואלה עובדים את
פסליהם הטמאים ומבזים את חצרות בתינו ומקדשינו. ובא אני ואומר,
גם כל העמים יפשעו ויסורו כל איש מעבודת אבותיו ואני ובני נלך
בברית אבותינו. לדברי המלך לא נשמע לסור מעבודתנו ימין או
שמאל. כי רב כוחנו באמונתנו, ואדוני אלוהינו עימנו. כאן משני
צדדי עומדים בני: שמעון, יהודה, אלעזר, יהונתן ויוחנן. כאן
ניצב לפניכם היום בית חשמונאי, הוא מכבי. מי כמוך באלים אדוני!
אל נירא מצבא המלך ומנחת זרועם של הצדוקים המתייוונים, כי
אדוני צבאות נורא ואדיר לימיננו היום. מי לה' אלי! מי לה' אלי!
מי לה' אלי!"
וכל העם עונים אחריו בקול גדול: "אדוני הוא האלוהים..."
                                                 

וכבר עבר הפסח וחג האסיף, וחג הסוכות נחוג אף הוא, והקיץ חלף
ובא החורף. במשך התקופה הזאת בני בית חשמונאי, בראשות מתתיהו
הכוהן, הובילו אחריהם את תומכיהם אל ההרים, נושאים מגנים, חצים
וקשתות, חניתות וכידונים. יהודה המכבי, הוא בן מתתיהו הכוהן,
היה מטמין מארב בהרים לצבאות המלך. בשעה ההיא עשה אפולוניוס,
מושל שומרון, את דרכו מירושלים לצפון הארץ, וצבאו איתו. אבל
למרות כוחו הרב, הכריעה אותו התקפת הפתע של החשמונאים, והוא
נפל חלל. כך אירע הדבר, כבכל קרב. יהודה נטל את חרב אפולוניוס
מחגורתו, וחגר אותה למותניו. לחרב זו קרא 'ידיה', כי 'בעזרת יד
ה' אשא אותה', כך אמר.
כעת עשה את דרכו אל בית אביו, וחרבו בידו. "שוב לא עמד האויב
כנגד צבאנו, יוחנן," אמר משהבחין באחיו.
אך יוחנן הרצין פניו. "יהודה, קרה דבר מצער: אבינו נפל
למשכב!"
אפס יהודה לא תמה על כך, שהרי בערוב ימיו היה האב, וכוחותיו
תשו.
"אך רע הדבר עד מאוד," הוסיף יוחנן, "שכן נקבצו עליו צדוקים,
עובדי אלילים פוחזים, והרימו עליו ידיהם להכותו. אבוי, כי אני
לא הייתי איתו."
יהודה מיהר עם אחיו אל מיטת אביו, שם עמדו שאר האחים, יונתן,
שמעון ואלעזר, ופניהם נפולות.
"יהודה... קרב הנה," ביקש מתתיהו בקול רפה. יהודה ניגש אל
אביו, וכרע לצידו.
"יהודה... הנה הגיעה שעתי להיפרד מהעולם, ואבותיי קוראים אותי
אליהם. בני, הושע את עמך ושמור על משפחתך. כולכם," אמר, והביט
בעיני בניו. "שמעון בכור בני הוא, והוא יהיה לכם כאב, אך יהודה
יש שהוא ילבה את אש המרד. רוצה אני שידע כל נער עברי בישראל,
כי יהודה הוא גיבור חיל מנעוריו. הודיעו לכל בית ישראל כי הוא
יהיה לכם שר צבא ונלחם מלחמת העם...
"והנה, חלום חלמתי. ובחלום בא אלי מלאך ה' ונתן בידי שופר,
לתקוע בו קריאה לה'. וזאת אמר לי: 'אל ירא ישראל כי יהודה
בראשו יעמוד. כגור אריה ישאג לטרף ויימוגו הפושעים מפחדו.'"
ואחי יהודה, בשומעם זאת, הליטו פניהם בכפותם ויצאו מהחדר.
ויהודה, בחדר הקר והחשוך, דימה לשמוע בת-קול שרה ממרחקים:

אל תירא ישראל, אל תירא/
כי גור אריה הלוא אתה/
ואריה, אם ישאג, מי לא ירא/
מי לא ירא?

"ועתה," הוסיף האב. "דברים גדולים עומדים לפתחנו, הן לעמנו
והן למשפחתנו. השגח נא, יהודה, על אם ילדיך, כי הרה היא. ועל
בניך שמור, כי ממשיכי דרכך הם. ושמור על אחיך אלעזר. ראה, נחפז
הוא ונמהר. ואת משפחת לוי, בית חשמונאי, פאר ורומם. את תפארת
בית המקדש השב לכנה, ואל תירא, כי תשים מבטחך באלוהים.
והאלוהים יהיה עימך, בני, בכל אשר תפנה..."
ואז השתתק מתתיהו הכוהן משבט לוי. השתתק לעד. ויהודה החריש,
והליט פניו בכפיו. כעבור מחצית השעה קם ממקומו, חגר את החרב
'ידיה', ויצא את החדר.
                                                     

בארמון המלך ישב מנלאוס מבית בילגה, מתייוון קיצוני שמונה מטעם
המלך אנטיוכוס הרביעי (אפיפנס) למשרת הכוהן הגדול. לפניו
בתפקיד שירת יאסון המתון ממנו, אך גם הוא כקודמו ביקש להפוך את
ירושלים לפוליס הלניסטית, לקבוע בה גימנסיון ואפביון ולרשום את
אנשי ירושלים כאנטיוכיים. מנלאוס חשק באוצרות בית המקדש, ואף
הציע אותם למלך, שהזדקק מאוד לממון באותה עת. האימפריה הרומית,
אחרי הכול, נשפה בעורפו ואיימה להדיחו מהשלטון, אלא אם כן
יעשיר את אוצרותיה. אנטיוכוס רגז על מצב זה, על הרומאים, על
היהודים וגם על המתייוונים. מנלאוס, מצידו, עשה הכול על-מנת
להתקרב אל היוונים, ואיתו בית טוביה, עשירי המתייוונים. הכול
עשה, לרבות התעמרות פיסית בעניי העיר, יהודים דתיים מכת
הפרושים. את אוצרות המקדש ביקש לבזוז, ולכונן שם מקדש לאלילים
היווניים. לא פעם הכה למוות מנלאוס בעצמו את היהודים הפרושים,
ושדד את ממונם. ועתה, ישוב היה מול המלך אנטיוכוס, לאחר שזה
התכונן לצאת לקרב במצרים כנגד תלמי השישי.
"מנלאוס, את אוצרות המקדש אני מבקש. הרוג את היהודים המתנגדים
אלי, והבא לי את אוצרותיהם!"
ומנלאוס, בשומעו זאת, קם מכיסאו, הנהן בראשו ויצא את החדר.
בפרוזדור הארוך המתינה לו לאה 'ליסיאטוס', אותה אהב יהודה לפני
שנים.
"עלייך להשיב אלייך את המכבי," לחש באוזנה מנלאוס. "וגם אלי."

                                                   

"אנטיוכוס מת!" צהלו היהודים בשער בית המקדש. אנטיוכוס נפל
חלל בשדה הקרב!"
השמועה על מותו של אנטיוכוס הרביעי עשתה כנפיים בעיר ירושלים.
מאות יהודים התקבצו ליד החומות, והמו התרגשות. אך השמועה על
מותו הייתה מוקדמת. המלך היווני, אפיפנס, "האל המתגלה", חזר
מנצח מהקרב במצרים. אבל שמחתו על הניצחון לא ארכה זמן רב, שכן
הרומאים, כמפעילי בובת מריונטה, האיצו בו לחזור. וכשחזר, החליט
להשתהות עם צבאו בעיר דוד.
"המלך אפיפנס!" מיהר מנלאוס לקראתו. "מה רבה השמחה על שובך."
אך אנטיוכוס, זעוף פנים, לא יצא ליבו לקראתו. "סור מדרכי!"
רטן. "מה פשר המאורע, מנלאוס? שמועות הגיעו לאוזניי על שמחה
לאיד של היהודים. הנכון הדבר?"
"נכון הדבר, ונורא," אישר מנלאוס. "בכוח השבתי להם, כגמולם,
אך דומה שאין הם שומעים לי ולכמותי."
"מיד אברר מה פשר החוצפה," אמר, ועלה על סוסו. "אחרי!" סימן
לצבאו, ובסימון ידו זה ניעורו הסוסים ממקומם, ודהרו אל חומות
העיר.
"לא ארשה זכות קיום ליהדות!" צעק בזעם בהניפו את חרבו. "לא
קריאת תורה... לא שמירת שבת... לא ברית מילה... ומנלאוס עימי,
בית בילגה, בית טוביה. היכנעו למרותי, יהודים! היכנעו עכשיו!"
במהלך הפשיטה החפוזה נטבחו מאות יהודים, ונהרסו מבני ציבור
וכפרים. היוונים, בגיבוי המתייוונים, שדדו את אוצרות המקדש. את
מזבח הזהב עקרו ממקומו, את הפרוכת נטלו עימם ואת מנורת המאור,
העשויה זהב טהור, שדדו גם כן. אוצר המקדש, שנאסף במשך שנים
מיהודי הארץ והתפוצות, אוצר שנועד ליתומים, אלמנות ועניים,
ללימוד תורה ועבודת השם בירושלים, נאסף בשקים גדולים והועמס על
גבי הסוסים, אל הארמון. באותה המהירות שבה הופיע, כך נגוז באבק
הדרכים צבא אנטיוכוס, ורק הדם וההלם נשארו. למחרת בבוקר יחל
מצור על בית המקדש, כך הודיעו, והשיטוט ברחובות יופסק.
בחצות הלילה, ברחוב השומם, צעד דניאל, בנו של יהודה המכבי,
שמיהר אל ביתו, אל אימו ההרה והחולה. וכך שר:

"אחים, בעיירה שריפה/
עיירתנו בוערה כולה/
ואתם חובקים ידיים בלי הושיט עזרה/
בלי כבות את אש הזעם/
אש העיירה."

ובהליכתו המהירה התנגש בשוגג בלאה 'ליסיאטוס', שחלפה על פניו,
בדרכה אל יהודה.
                                                           

לאחר זמן קצר עשה יהודה את דרכו אל השפלה, דרך בית גוברין,
וקומץ צעירים הצטרפו אליו בדרך כלוחמים, כמכבים. שמועה הגיע
אליו, שמצביא יווני, סיירון שמו, עולה עם צבאו לירושלים. יהודה
ואנשיו התמקמו על הגבעות, במעבר הדרך הקשה לתנועה, במעלה
בית-חורון.
"יהודה! יהודה!" קרא אליו שמעון אחיו, שהצטרף אליו. "בשורות
שמעתי ממשפחתך. המשפחות כולן יושבות ספונות בבית המקדש, והמצור
נמשך. והצדוקים, פסלים ותמונות הביאו למקדש, לטומאה. מה רעה
השעה, יהודה! עלי למהר אל אחינו הנצורים, אולי ישאבו נחמה."
"אך ראשית עלינו להפתיע צבא זה, שקרב אלינו כעת," אמר יהודה,
והניד בראשו אל האופק במזרח.
"מכבים!" פנה אל הצעירים החמושים שלצידו. "הנה הגיעה העת
להניף את חרבכם. את חציכם השחזתם וחניתותיכם מירקתם, כי היום
ניתן האות להראות את נחת זרוע מכבי, ולשאת תפילה לשמיים, למען
ישמע אדוני תחינת אחינו וזעקותינו, ויחזק את ידינו למלחמה.
אומנם מעטים אנחנו מהם, אך לא ברוב חיל ניצחון המלחמה, ומן
השמיים הגבורה. הם באים אלינו ברוב גאווה ופשע להשמיד אותנו
ואת נשינו ואת בנינו ולבוז אותנו, ואנחנו נלחמים על נפשותינו
ועל תורתנו. וכעת, רדו איתי במורד הגבעה, אל צבא האויב, העובד
בביתנו את פסלו המתקרא זאוס. אל מול אמונתנו יישברו גם פסל גם
מגן וחרב, כי איתנה היא מכל עם. לא נתייוון כאחרים ולא נעבוד
אלילים אחרים. את שבועת אבי נצרו בלבבותיכם ושם מכבי יהיה לכם
לסימן ולמופת."
הוא שלף את החרב 'ידיה' מחגורתו, הניף אותה באוויר וצעק, בטווח
שמיעת צבא סיירון: "מי כמוך באלים ה'... מ - כ - ב - י !!!"