"הוא אפס" היא מנסה לשכנע אותי בטלפון, מנגבת את הדמעות שלא
הפסיקו לטפטף מעיניה העדינות כבר שבוע, מדברת על ארנון שלי או
בכלל על שי, ממנו נפרדה ממש לפני כמה ימים.
"אני יודעת" החזרתי בקול שהטעה ונשמע כאילו אני כבר ישנה
ממזמן.
"פני? את איתי?" היא נשמעה רצינית לרגע.
"כן, אני פה" עניתי, בוהה במרקע הגדול שבחדרי הקטן, מביטה
באותן התמונות שרצות שוב ושוב, סירנות האמבולונסים מאירות את
קירות חדרי בצבעי אדום וסימן הרמקול הגדול אומר שהקול הושתק.
וכך גם הרגשות שלי. כבר שבוע.
"את נשמעת ישנה" היא המשיכה.
"לא, אני פשוט מרוקנת" ניסיתי להסביר "אין לי כוח לכלום, נראה
לי שאני גוססת".
אני תמיד אוהבת לעשות את זה. אני אוהבת לרחם על עצמי בדרגות
רחמים של מישהו שכל עולמו חרב עליו, אני אוהבת ללכת לעבודה
בתחושה של "אין מצב שאני נשארת יותר משעתיים" ומחפשת תירוץ
ללכת מוקדם. אני אוהבת שמרוב שאני מתכננת איך אני אלך הביתה כי
אני לא מרגישה טוב, החום עולה לי והגרון באמת מתחיל לכאוב. אני
אוהבת שבסופו של יום אני לא מוותרת לעצמי ונשארת עד 4 לפחות אם
לא עד 5. אני נהנית מהרחמים הללו.
אני נהנית להגיע הביתה וללטף את החתול שלי באהבה, לתת לו
להתנחם בזרועותיי ולהרגיש כמה כואב לי לפני שהוא בורח חזרה
לקערת האוכל שלו. אני אוהבת לשכב שעות על גבי שעות מתחת לפוך,
עם בקבוק המים שלי וחבילות הטישו ולהמתין לפרץ הבכי שהיה אמור
להגיע ובכלל לא טרח לבטל. אני אוהבת להתקלח במים החמים עד שכל
גופי הופך לאדום, רגע לפני שהוא מתחיל להתכסות בכוויות לצאת
ולהתנגב. אני נהנית לסרק את שיערי הארוך כשהוא רטוב ומגיע עד
לישבן העירום. אני נהנית ללכת לישון, רגע אחרי שנגמר הפרק של
"אוז" ולחשוב "מה אם" וכמה מסכנה אני ולחלום חלומות
אופטימיים.
אני מכורה על ההתעוררות בבוקר, עייפה ממחשבות ולחשוב כמה אני
מסכנה וכמה שאני לא רוצה ללכת לעבודה, אני מקשיבה לגמדים
הקטנים ההם שמתחבאים לי מתחת למיטה וצווחים עליי לצאת כבר
מהפוך ולהפסיק לרחם על עצמי. אני כתגובה מנסה לתפוס אותם ללא
הצלחה ומקדימה את השעון המעורר שלי בחמש דקות. ארורים הגמדים
הללו.
אבל הכי קשה זה הקפה הראשון של הבוקר, אותו קפה של שתי כפיות
נס מגורען, 3/4 מים וקצת חלב. זה שמגיע יחד עם הסיגריה שהקדימה
את זמנה כי הגרון עדיין יבש.
אז נופל האסימון.
רק אז אני מבינה כמה אני באמת מסכנה.

"אולי תצאי כבר מהמיטה ותתחילי לחיות? הוא לא שווה את זה!"
מצחיקה הבחורה. היא ניסתה להישמע משכנעת וחזקה אבל שמעתי איך
הקול שלה נשבר לקראת סוף המשפט. שמעתי איך היא מנסה להחזיק את
הדמעות בפנים, מנסה להתמקד בכאב שלי ולא בשלה, מנסה להחזיר לי
על אותו יום שני בשבוע שהיא בכתה כל הבוקר ואני ישר שלחתי לה
שוקולד ופרחים והגעתי עד אליה באמצע הלילה רק כדי לשבת איתה
ולחבק אותה אליי.

"ליאת, את בסדר?" שאלתי, יודעת מה התשובה תהיה.
הבכי לא איחר, הוא לא כמו הבכי שלי שמבריז לי בקביעות למרות
שקבעתי איתו להגיע השבוע כל יום.
גם ידעתי מה עליי לעשות. ידעתי שאני לא יכולה להמשיך לרחם על
עצמי יותר.
אז נסעתי אליה, חיבקתי אותה בזרועותיי הקרות, נותנת לה להתכנס
לתוך צווארי, להתחבא ביער ראשי הארוך, נותנת לדמעות שלה לצאת,
להשתחרר.
הביטה בה בעיניים יבשות והיא כל כך שבורה.
לא עבר הרבה וידעתי מה עליי לעשות: נכנסנו לפוך, בקבוק מים
גדול ושתי חבילות טישו.
ישבנו שם שעתיים עד שנגמר "אוז" והלכנו לישון מחובקות, מחכות
לבוקר שיבוא, לאותה הסיגריה הראשונה עם הקפה, אז... אז הכל
יהיה מובן.
הגמדים לא העירו אותי הפעם לפני השעון, חירחור קל העיר אותי
פתחתי את העיניים העצלות שלי וחיפשתי אותה במבטי. היא כבר לא
הייתה במיטה.
האור בחדר האמבטיה דלק, היא הייתה מוטלת שם על הרצפה והכל היה
אדום.
איזה באסה, עכשיו אני כבר לא יכולה לרחם על עצמי יותר.