לעתים נדמה שאנחנו נכנסים לתוך מסגרות ומקשיבים למוסכמות
הנפוצות עד שאנו מאבדים את עצמנו בדרך להגשמת הייעוד.
אנחנו קמים בבוקר לעבודה, מצחצחים שיניים, מהרהרים בחלום
שעדיין נראה כל כך אמיתי, ממש שניות לפני שהוא ייעלם ויהפוך
לזיכרון מעומעם ועד שהוא ייעלם לגמרי ולא נצליח לזכרו, מביטים
בעיניים העייפות שנשקפות לנו במראה ומחייכים. כי אנו יודעים
שעוד יום מתחיל והכל אפשרי, העולם נראה כל כך הגיוני, הציפורים
בחוץ מצייצות מעט, רק בשביל הפרוטוקול ונעלמות להן איפשהו,
מתחבאות מהקור ששורר בחוץ.
לעבודה אני מגיעה ראשונה. ממש לפני כל הרעש, אני נכנסת דרך
הדלת הכבדה, מדליקה את האורות ואת החימום ומתיישבת מול המחשב.
השעה היא שעה מוקדמת כל כך ואני בטוחה שאני לבד. במשרד, בחברה,
ביקום.
אני עונה ל-25 המיילים שבתיבה הנכנסת שלי, תוהה איך מאז שהלכתי
הצטברו כל כך הרבה ותוהה אם לא הייתי האחרונה ללכת.
מייל אחד שנשלח לי כתשובה על התשובה שלי גורם לי לחייך כי אני
יודעת שאני לא היחידה שמנצלת את שעות הבוקר המוקדמות כדי לעבוד
יותר מהר, יותר יעיל, יותר נקי, יותר פרודוקטיבי.
ואז אני שטה לי. למקום אחר.
המחשבות נודדות רחוק רחוק, תוהות על הסיבה שהן נגררות למצב
פעיל בשעה כה מוקדמת. גורמות לי לתהות אם זה בכלל שווה את זה.
אם אני בכלל צריכה להיות שם, להרגיש מה שאני מרגישה, לחוות את
חוסר הסיפוק הנוראי הזה.
המחשבות נודדות והנפש מתכווצת לנוכח הספקות שאני מעלה. האם אני
רצה אחרי הזמן ולא מסתכלת לצדדים? האם אני כל כך שקועה במטרה
שלא קיימת שאני שוכחת לחיות? ואיפה ההנאה? ואיפה השמחה? ואיפה
החיוך?
מזל שאני מגיעה מוקדם ומספיקה להרהר מעט לפני שכולם מגיעים
ומתפלאים לנוכח ההבעה המרוחקת שעל פניי כשהם נכנסים בדלת.

ואני מחייכת. את אותו חיוך מזויף של הבוקר, אותו חיוך שירמוז
להם שאני מחבבת אותם ומכבדת אותם ואני פה כדי שיהיה להם טוב
יותר בחיים אבל שלא ידברו איתי בשעה כה מוקדמת, שיתרחקו מעט
ויתנו לי לחשוב, להרגיש, לתהות.
והיום עובר, אולי גם חודשים, ואני יושבת באותו הכיסא, עושה את
העבודה שלי בצורה הטובה ביותר. הקצב גדל מרגע לרגע, ההספק הופך
להיות כמעט לא אנושי וכך גם החיוך שלי.
ואני חוזרת הביתה בסיום של כל יום או תקופה, מחייכת את החיוך
המזויף שכל כך רוצה להיות אמיתי וצופה במשפחה שלי מזדקנת מול
עיניי, חווה כל כך הרבה בלעדיי, בלי שאני אוכל להשפיע, להגיד,
להרגיש. והם מחייכים אליי חיוכים שהייתי רוצה להאמין שהם
אמיתיים, הכי אמיתיים וחמים שיש ואני כבר לא יודעת, אולי הם
מרגישים את אותו הדבר כמוני.
אנחנו יושבים בסלון והם קוראים עיתון. כל אחד לקח לו חלק ואני
נשארתי עם מודעות האבל, מתאבלת על מה שלא היה ומה שלא יהיה.
אני מספרת להם כדרך אגב על התקוות והרצונות שלי שלא מתממשים
והם מהנהנים, שואלים מתי אמצא אושר, או במילים אחרות ומנקודת
המבט שלהם, מתי אתחתן או אתחיל ללמוד.
אני מביטה בהם בעיניים סגורות, מנסה לא להתרגש מהשאלות שהתשובה
להן ידועה מראש וסביבי התמונות שלהם באירועים משמחים, אחותי
בשמלת כלה, ההורים מחובקים באירוע, אחיות קטנות בבריכה ורק אני
חסרה, לא תלויה על הקיר, לא מחייכת משום מקום מלבד הלב. בצד
יושב לו החתול העייף שלי ומרחרח את הפרחים המיובשים שההוא שלח
לי ליומולדת. בדיוק חודשיים עברו מאז וכל מה שנשאר זה קערה
מחרסינה וספוג מיובש שתקועים בו כמה ענפים מיובשים שיישארו שם
לעד, כאילו כדי להזכיר לי אהבה שיכלה לקרות אבל אני הרסתי אותה
איכשהו.
וככה הזמן עובר לו, לפעמים נדמה כי אני פה רק כדי למלא איזשהו
חסך בחייו של מישהו שעדיין לא נולד,
אני הולכת כל לילה לישון ותוהה מה צופן לי העתיד אם בכלל.
ואז, הכל משתנה.
קמתי בבוקר, היום היה יום רגיל, הציפורים זרקו איזה ציוץ אחד
או שניים לאוויר רק כדי להרגיע אותי שהן שם, צחצחתי שיניים
ומהמראה נשקפה לי דמות חלולה עם עיניים עייפות. התלבשתי,
הסתרקתי, התאפרתי, התאמתי את העגילים לבגדים ולטבעת, כמו רובוט
שעובד לפי נוסחאות ויצאתי לעבודה.
הפעם לא הגעתי ראשונה, הפעם כבר חיכה לי כרטיס ברכה קטן על
השולחן.
ידעתי שהוא ישנה את חיי, פשוט ידעתי.
זה מסוג הרגעים הללו שאתם יכולים להרגיש אותם מגיעים. כמו שפעם
בסרטים רצו להעביר תחושה של בלאגן שקרב, היו משתמשים ברוחות
וסערות כדי להעביר את התחושה שמשהו הולך לקרות.
סערה קטנה התחוללה בתוך נפשי.

פתחתי את הכרטיס וכך היה.