בימי שבת הצללים שלי רודפים אחריי.
שאלתי אותם פעם "למה?"
הם המשיכו בחריקה בלתי נסבלת וחרטו על כיסא
"כי בשאר הזמן, את יותר מדי עסוקה".
בחגים הם באים לסעוד.
אבל משום מה הכסאות שלהם תמיד נשארים ריקים.
זה אולי
אבל אף פעם לא.
אולי בגלל שיש להם נימוסי שולחן נוראיים.
בשאר הזמן אני.
פחד מציף בעיניים עצומות,
הלב רוטט ופועם ובועט ולוחם ונמס.
אני בורחת מהמחשבה
שגם,
הם התעייפו מלרדוף. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.