אני אכתוב ספר בן 365 עמודים, כל יום אכתוב עמוד אחד. לאט לאט
ערמת הדפים תתפח ותתפח ולבסוף תהיה בגובה של עובר קנגורו. את
העמודים הראשונים אראה ליעל והיא תנגח בכל מה שתחשוד שלא תקין.
את האחרונים אראה לפרח שתחייך בהבנה ותחזיר אותם רטובים
מדמעותיה. לבסוף היא גם תחייך ותזדהה, ככה זה עם פרחים.
את המשפט האחרון אשמור לעצמי, ולא אכתוב אותו, אלחש אותו לכל
מי שישים לב.

לא יהיו בספר סוגריים, הכל יהיה חשוף, ואני לא אצטרך להתחבא
מאחורי דבר. גם לא יהיו מרכאות, לא ראוי לכבול את מה שצריך
להאמר. לא יהיו שלוש נקודות ברצף, דברים לא גמורים עושים לי
בחילה.

לעולם לא יגמר לי החשק לכתוב, ותמיד יצוצו רעיונות חדשים
לעלילות אני. אף אחד לא יגיד שהספר ארוך מדיי, כי זה יהיה כמו
להגיד שהחיים שלי ארוכים מדי. אולי אחד כן יגיד, והשאר ילחשו
ביניהם שזה בעצם נכון. אני אגחך בהתרסה ואחביא את חוסר האונים
עמוק עמוק בנחיריים.
לבסוף אתעטש ואז כולם יראו מי אני באמת. הם יפנו את הגב וישרפו
את העמודים, עד שאתחיל להכבות לאט לאט.