אין יום שאני והוא לא מדברים.
אנחנו לא צריכים טלפון, אנחנו מעבר לזה.
אתם מבינים, הוא תמיד מעבר לדלת שאני בדיוק עומדת לפתוח.
תמיד.
והוא תמיד נראה הרבה יותר טוב משאני זוכרת אותו. למרות שגם
בזיכרון שלי הוא חינני למדי.
והוא תמיד מקסים, והוא תמיד שנון. תמיד יותר ממני.

האמת, זה היה עוד  ערב קר. חזרתי מהעבודה, הלכתי ברחובות דרום
תל אביב המוארים קלושות, ובזמן שפניתי לרחוב צדדי, הוא היה שם.
הוא חיכה לי בין מוסך ופח זבל, ואפילו שם נראה שלו ורגוע,
ובכלל לא מוטרד. הוא התאים לשם כמו שהוא התאים לסניפים של נוער
מרצ, לבית המוגן והנעים בצפון.
זה לא היה מפתיע כל כך לראות אותו שם. בימים האחרונים, ראיתי
אותו יותר ויותר. הוא חייך אלי כשהתחלתי לתהות מה אני עושה
בוולנטינז, הוא היה שם כשרבתי עם נציבות הפליטים של האו"ם.
אחרי הכל, הוא תמיד לא היה רחוק מדי. אבל דווקא בערב הזה הוא
לא הסתפק רק במבטים וחיוך. הוא העמיס תיק ג'אנספורט, שהיה מאד
דומה לזה שלי, והתחיל ללוות אותי ברחוב החשוך.

"אסור לך להסתובב כאן לבד."
"אתה תמיד בסביבה, כך שלבד זה מושג יחסי."
"אני אומר לך שזה לא מקום טוב בשביל מישהי כמוך."
"אני מודה על העצה, אבל את השלב של הפחד מהמקום הזה עברתי בגיל
אחת עשרה."
"צינית."
"מעורערת בעיקר. מה אתה עושה כאן?"
"מלווה אותך."
"בשביל מה? שנינו יודעים שאתה רוצה ברעתי."
"שטויות. אני לא רוצה שמישהו יהרוג אותך. זה יהיה בזבוז נורא
של המון פוטנציאל."
"אני מוחמאת."
"את גם טיפשה."
"למעשה, כן. אני עדיין חולמת לישון כאן ביום מן הימים, אתה
יודע."
"ולהיאנס?"
"אולי. חוויות אנתרופולוגיות הן דבר מרתק, אתה לא חושב?"

הוא נאנח, מסתכל עלי בתור אחד שיודע שאני מתחילה לקשקש שטויות.
הוא יודע שמהשלב הזה ואילך, אני אעשה הכל, רק לא אביט בו, רק
לא אסכים לדעת שהוא שוב כאן.

"נתחיל מהתחלה?"
"אני חייבת?"
"שנינו יודעים שבסוף תעשי כל מה שאני רוצה."
"שיהיה."

זה היה נכון, אתם יודעים, הוא אמר את האמת.
אף פעם לא הצלחתי לומר לו "לא" לאורך יותר מדי זמן.
רחובות דרום תל אביב עדיין הקיפו אותנו, חשוכים ומתפתלים
מתמיד. הוא חייך שוב, והעביר את התיק שלו לכתף אחת. הוא הלך
בסגנון, אתם יודעים, תמיד.
כמה ייחלתי, יותר מפעם, שיהיה לי אפילו קצת מהסגנון שלו.

"בוקר טוב, מותק."
"אל תקרא לי מותק."
"את מותק."
"בוא נסכם לצורך הוויכוח שאני לא."
"אני אוהב את הרוח המרדנית הזאת."
"כן, ובכן, אולי. אבל למה להיכנס להעדפות מיניות בשלב כל כך
מוקדם של מערכת היחסים?"
"מישהו דיבר על העדפות מיניות?"
"הגדרות מיניות זה כל כך פאסה."
"מישהו דיבר על מערכת יחסים?" הוא הקשה.
"תמיד היה בינינו משהו." ציינתי.
"כן, אני לא יכול להכחיש את זה. זה נכון."

אני מחייכת אליו כמו שלמדתי לחייך כבר מזמן. הליפ-גלוס הסגול
בולט מתוך פנים חיוורות. העיניים מאופרות יותר מדי ואדומות מעט
מחוסר שינה, אבל הוא מבין את החיוך שלי.
הוא מחייך אלי בחזרה. חיוך שמבהיר באכזריות שחבל על העמדת
הפנים. שאני מוזמנת להמשיך אותה אם אני רוצה, שאני יכולה לשחק
איתו ושהוא ישחק איתי, אבל שברור לשנינו איך נגמור.
אני והוא, ביחד. תמיד.
וזה לא משנה אם זה יהיה במיטה, באוטו, בעבודה. שנינו מכירים
אחד את השני. אנחנו נפגשים כל הזמן. הוא תמיד איכשהו מאחורי
הדלת שבדיוק פתחתי. אני תמיד איכשהו חוזרת אליו, לא משנה כמה
פעמים אני  נשבעת שהפרידה האחרונה הייתה סופית, לא משנה כמה
אני מאמינה שהתגברתי עליו, אנחנו קצת יותר מדי קרובים, אתם
מבינים, קצת יותר מדי.  

תחנת הרכבת עוד הייתה רחוקה, הרחובות הפנימיים והריקים מאדם
הוסיפו להתארך. שלוש או ארבע זונות הסתובבו באזור. הוא הסתכל
עליהן, כמובן, ותאווה משונה זהרה בעיניו, אבל אז הוא חזר
להסתכל עלי.
"אני אטפל בהן אחר כך."
"אני מוחמאת."
"שוב, את הרים של פוטנציאל. וכל כך מדויק. בכל פעם שאני רואה
אותך בפעולה אני מתרשם."
"אתה ילדותי."
"עד מאוד. ואת לא כנה איתי כרגע. ספרי לי מה איתך, מותק."
"לספר לך מה?"
"הו, די עם העוינות הזו, מותק. אנחנו חברים טובים. קדימה, דברי
איתי כמו שאת מדברת עם כולם. מה קורה?"
"החיים טובים, אתה יודע." שיקרתי במצח נחושה.
"באמת?"
"אני רצינית. הם נהדרים. אני אדם כל כך יעיל ויצרני. כל כך בעל
תועלת."
"ספרי לי על כך." תיק הג'אנספורט החליף כתף. המבט שלו היה
מקובע עלי בשעשוע.
"הוצאתי היום עוד חמישה סינים מהכלא, בטח כבר הגעתי לכמה עשרות
מאז הריב הראשון שלי עם משרד הפנים."
"יש מיליארד סינים בעולם, מותק. עוד חמישה לא מזיזים לאף
אחד."
"כל אדם הוא מיוחד."
"אז איך ליבך לא נשבר בכל פעם בה מתבצע עוול נוסף, הא, מותק?
מאיפה האדישות הזאת כלפי מאות האחרים שכן מגורשים בלי שלך תהיה
דריסת רגל בחייהם? בלי שתצילי גם אותם?"
שתיקה.
"דיברתי היום עם כמה קטינים סודאנים, ניסיתי לזרז את האו"ם
בעניינם..." הפעם הקול שלי היה פחות בטוח.
"הצלחת?"
"לא."
"אני לא מופתע."
"אבל החיים עדיין טובים."
"אני מקשיב, מותק. יש לי את כל היום. בשבילך תמיד יש לי את כל
הזמן שאת רוצה. תמיד."
הוא לא משקר. הוא לא יודע איך עושים את זה.
הוא מכיר אותי כמו שאף אחד לא מכיר. הוא חרש את הגוף שלי כמו
שור בשדה תנ"כי, הוא משחק עם הלב שלי בערך מאז שעמדתי על דעתי,
והוא יודע עד כמה אני שונאת אותו. השיחות שלנו הם תמיד מסווה
לדו קרב האמיתי. הוא רוצה שליטה על החיים שלי, אני רוצה יום
אחד לפתוח דלת, ולא לגלות אותו מאחוריה, מחייך.

"אני לא שונאת אף אחד!"
"וגם לא רצחת איש מעולם. כולי התרגשות, הלאה."
"הרגעתי היום אישה שנכנסה להיסטריה שרוצים לגרש את החבר שלה."
"כלומר, שיקרת לה בעדינות כדי להבטיח שהיא לא תפריע לשגרת יומך
הרגועה וחסרת המשמעות. הידד."
"אני נקודת האור בחיים של האנשים האלה!"
"אז רק תחשבי עד כמה גרוע מצבם, מותק שלי."
שתיקה רועמת, רועמת מאוד.
"אבל זה בסדר, מותק. אני תמיד אתן לך לחזור אלי."
"הו, הנח לי לעצור את ההתרגשות שלי."
זה היה חיקוי די מדויק של הציניות חסרת הנשמה בקול שלו.
"את לא יכולה להתרגש, מותק. הפכת להיות חסרת רגשות, כמו שתמיד
ידעתי שתהיי. הלב שלך תקוע עכשיו מאחורי חומות מאוד גבוהות
ומאחורי שערים בלי מפתח. בסך הכל, את הצלחה די רצינית. היו
פעמים שפחדתי שאני מאבד אותך. לפעמים באמת היה אור בעיניים
שלך, אבל בדרך כל זה היה סתם טריק אופטי משולב בחיוך מקסים."
הוא חיבק אותי חזק חזק, כמו שפעם אנשים חיבקו אותי, בתקופה
שידעתי אהבה. היום רק הוא יודע איך לחבק אותי בצורה שממיסה
אותי לגמרי, שגורמת ללב שלי, גם מאחורי כל החומות שלו, לחזור
לפעום.
"מה אני צריכה לעשות עכשיו?"
"כדי לחזור אלי, מותק?"
אני מעיפה קצוות שיער מהפנים. אי אפשר לדבר איתו כשהשיער נופל
על העיניים. לעוור אותי זה התפקיד שלו, אף פעם לא שלי.
"את הרי יודעת, יקירה שלי." הוא אמר בקול מאוד מאוד שקט, בקול
מאוד מאוד עצוב. "למה את תמיד שואלת מחדש?"

זה היה ערב כשעשיתי מקלחת. המים הרותחים בערו על הצלקות החדשות
על הרגליים, על הבטן, על הצוואר.
אבל אחרי עוד תקופה של פרידה, אחרי עוד פעם שכמעט הצלחתי
להתנתק, חזרתי אל כאב.
כמו שתמיד חזרתי אל הדבר היחיד בחיי שתמיד היה שם בשבילי.