קבעתי עם החבר'ה בכיכר ציון בארבע וחצי, האמת שאני לא ממש מכיר
את מרכז העיר.
שאלתי אנשים איך אני מגיע, כל אחד הפנה אותי למקום אחר.
שאלתי עוד מישהו. כשהוא ניסה להיזכר בדרך שמתי לב שהוא נראה לי
מוכר, לא יודעתי מאיפה.
כשסיים להסביר לי והודיתי לו, אמרתי שהוא נראה לי מוכר.
"כן, בדיוק על זה רציתי לדבר איתך, אני אלווה אותך קצת."
התחלנו ללכת. הוא היה קצת יותר גדול ממני, בטח לפני גיוס, או
ב-יב'.
הוא לא היה בצופים, ולא מהבית ספר, גם לא שכן לשעבר. לא מצאנו
מאיפה אנחנו מכירים, נפרדנו לשלום, הייתי משועשע מהסיטואציה.

אחרי חמש דקות פגשתי את החברים בכיכר ציון, חיכינו לגיא שהתעכב
כרגיל והלכנו לאכול, להחליף חוויות.
זה עצוב, שאנחנו נמצאים כל כך הרבה שעות יחד בלימודים כל יום
ובכל זאת לא יודעים מה קורה אחד אצל השני.
אני מתגעגע לימים של פעם, כשהיינו נפגשים וצוחקים, ומדברים.
כשלכל אחד הייתה כתף לבכות עליה, וטרמפ הביתה כשההורים לא היו
בעיר, דווקא הדברים הקטנים שהיו הכי חסרים לי.
פעם, כשהיינו חברים טובים באמת, שמחתי לראות אותם.

שבוע אחר כך היה פיגוע לא רחוק מכיכר ציון, המון פצועים, כמה
פצועים קשה, והרוג אחד.
ניסיתי להיזכר איך קוראים לבחור שעזר לי למצוא את הכיכר לפני
שבוע. לא יודע למה, פשוט נזכרתי בו פתאום.

קמתי בבוקר יום שישי, יום אחרי הפיגוע, שהיה בשעות הערב.
העיתון, שהיה גדול גם ככה בגלל יום שישי היה עמוס עוד יותר
מבד"כ בגלל הפיגוע.
השם של ההרוג הותר לפרסום.
גד. קראו לו גד. לא יכולתי לזוז.
בהיתי בתמונה שלו בעיתון, התקשתי לעכל את זה.
גד, שעזר לי למצוא את הכיכר נהרג אתמול בפיגוע.
הרגשתי ריקנות, לא ידעתי למה, מאיפה לעזאזל אני מכיר את גד?
השאלה הזאת כבר לא באמת עניינה אותי, זה כבר לא חשוב עכשיו.
עכשיו, הוא כבר לא כאן.


לשי