[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גבריאל לוי השני
/
בשדה הקרב

אנחנו נפגשים בשדה הקרב, שנינו מוכנים כבר. את מביטה בי
בציפייה, דרוכה לקרב.
לפתע, ללא כל הודעה מראש את שולחת בי את חיצי האהבה שלך, אני
מתגונן ועוטה על גופי את שריון השנאה שלי. את שולחת עוד חץ,
הוא מפלח את בשרי, אבל זוהי רק שריטה. אני מטפס על סוסי, בוחן
את הפגיעה בזהירות, מנגב את הדם וחובש מיד את הפצע.
את מחייכת מרחוק, לרגע נדמה שבאת על סיפוקך, אך לפתע את נותנת
לסוסך הוראה לדהור לכיווני. את מרימה את חנית הרחמים שלך
ומכוונת אותה לראשי. אני לא אתן לך. את מתקדמת אלי במהירות,
עוד רגע ואת לידי. פתאום, אני מתמסר אלייך, מוכן שתפגעי בי. רק
כדי להרגיש את קור הברזל בתוך בשרי. אני מאפשר לך לנעוץ אותה,
את מכוונת לבטן.
המכה נעימה אבל יחד עם זאת כואבת. אף פעם לא הרגשתי חי כל כך.
חור עמוק נפער בתוך בטני, אני נופל מהסוס ואת צופה בי בבוז,
רומסת אותי תחת פרסות סוסך.
אני מדמם, זה כואב. למה נתתי לך לפגוע בי? למה לא התגוננתי? לא
רציתי להילחם. רציתי להיפגע. את חושבת לעצמך שמוטב לי ככה. את
יורדת מן הסוס ונשענת על ברכייך רק כדי לנשק אותי פעם אחת
אחרונה ודי. אני כל כך רוצה בזה. אני מוריד מעלי את שריון
השנאה, את שולפת מבטני את חנית הרחמים. אנחנו מתנשקים. הנשיקה
שלך רעילה, היא שורפת, הפצעים עכשיו כואבים יותר מבעבר. הכל
היה מתוכנן. את עולה חזרה על סוסך, דוהרת אל עבר השקיעה,
מתכוננת לקרב הבא בו תקטלי אחר, מותירה אותי על הקרקע, מדמם
למוות.

התאוששתי, כעבור כמה חודשים אנו נפגשים שוב, הפעם הבאתי
תגבורת. תוצאות הקרב ידועות מראש, אני יודע כבר שאני אפסיד, אך
אני מקבל על עצמי את צו הגורל.
לימיני, על הסוס, אדישות. על גופה שריון הניסיון, חמושה בסכין
העוקצנות. לשמאלי, בדידות, בעלת סגנון לחימה בלתי רגיל. את
ניצבת ממול, יפה מתמיד. אני שונא אותך כל כך. את מפתה אותנו
אלייך בשירתך וכשחיילי ואני נופלים שבויים ברשתך את תוקעת שוב
את חיצי אהבתך בליבנו. למרבה הפלא חיצי האהבה המורעלים רק
מחזקים את כוחה של אבירת האדישות וכך גם את כוחה של לוחמת
הבדידות, נדמה שניצחתי. אני דוקר אותך בחיצי האהבה שלי, אולי
עוד יש לי סיכוי. את נופלת על הרצפה, עכשיו גם את מדממת.
את שוכבת לידי, דמינו מתערבב זה בזה, אנחנו אחד, טוב לנו ככה.
אף פעם לא היה נעים כל כך לדמם. מתבוססים בתוך בריכת הדם של
עצמינו, חיצי אהבה נעוצים בליבנו, צלקות הרחמים מהעבר על
עורנו, מוקפים בבדידות ואדישות, אבל טוב לנו, או שאנחנו
מעמידים פנים שכך הדבר? עובר הזמן ואני רואה כיצד פצעי האהבה
שהשארתי בבשרך נסגרים ומגלידים אט-אט, אך פצעי שלי פעורים
מתמיד ועדיין מדממים, את מתאוששת, עולה שוב על סוסך, נושקת לי
לשלום ומסתלקת. אני שוב מדמם.
מאז אני כותב לך מכתבים, אני מספר לך על הפצעים, את מספרת שגם
את מדממת לפעמים. קשה לי להאמין, אבל אני מקווה שכן. אני מקווה
שפצעתי אותך עמוק, אני מקווה שאת מרגישה את הכאב שלי. מתי
תחזרי אלי כבר? אני כבר לא יכול לחכות לקרב הבא שלנו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הם למדו בצופים
איך לקשור את
החבל ,אבל הרבה
יותר קל לקשור
בחורה


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/4/06 1:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גבריאל לוי השני

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה