פעם שהייתי קטנה תמיד לא הבנתי למה ביום השואה והגבורה יש רק
צפירה אחת שביום הזיכרון לחללי צה"ל יש שתי צפירות, ורק שאח יש
התגייס הבנתי צפירה אחת לכל מי שנפל עד היום הצפירה השניה היא
לאלה שנפלו אתמול ושלשום והכוונה לא ברמה המטפורית, חיילים
נופלים עד היום כל יום או יומיים עכשיו שיצאנו מלבנון לשלב
מסוים זה ירד אבל בשטחים זה נמשך .הצפירה השניה היא לאנשים
שחיים את התופת כל יום, החיל שנהרג בגלל שלא היה מי שיחלץ אותו
, השבויים בלבנון, והילדים שנהרגו בדולפינריום, או בפיגועים
אחרים, ולא רק הם חיים או מתו את והתופת, המשפחה שלהם חייה את
התופת יחד אתם ותופת זה לא רק הדברים הגדולים כמו מבזק חדשות
המודיע שמפציצים את הגזרה שלו, אלה הדברים הקטנים של החיים של
אנשים אחרים נראים רגילים לחלוטין, זה משהו כמו טלפון על הבוקר
או באמצע הלילה או חייל מג"ב בדלת יחד עם  המפקד שלו שמודיע
לאימא שלי שהוא כל כך מצטער אבל הבן שלך נפגע מאש אויב,
ושתיידע כמה הבן שלה היה גיבור וחייל מצטיין. ואם אחי היה שומע
את זה הוא היה אומר  שהוא בכלל לא חייל אלא שוטר של מג"ב. פעם
הגיבורים הגדולים היו אלה שנפלו במערכות היום אף אחד לא רוצה
להיות גיבור ומספיק להם לגמור את סדיר עם הכל במקום.