[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בת אל גימל
/
את לא נוסעת

קצת שאריות, מארוחת הבוקר-צהריים המאולתרת הזאת, הקשה של הלחם,
הקליפה של האבוקדו וכמה חרצנים של זיתים ירוקים. המזוודה כבר
הייתה פתוחה על המיטה ובתוכה כמה חולצות, מכנסיים מקופלים
ותחתונים בכיסים הצדדים.
"את לא באמת תיסעי" נשמע קול גדוש בזלזול מעבר לדלת שהיה מלווה
בכמה דפיקות חזקות.
"תפתחי כבר נו מה איתך, שנינו יודעים שלא תיסעי, אין לך למה,
אפ'חד לא רוצה אותך שם, פה זה המקום שלך את יודעת את זה".
התיישבה על הפוף הקטן בפינה של החדר והרהרה בינה לבין עצמה:
"לא אני לא יודעת, ובטח שיש לי למה לנסוע", ניסתה לשכנע את
עצמה, כי אותו היא כבר לא תצליח.
"אפילו לא קיבלת מהם מכתב תשובה, נכון? אה? את סתם תשפילי את
עצמך, נקבה, את לא באמת תיסעי".
המשפט הזה, "את לא באמת תיסעי" חזר על עצמו שוב ושוב, וכל פעם
שהוא אמר אותו זה החדיר בה יותר מוטיבציה, כאילו שהיא רצתה
שהוא יגיד את זה, כאילו שאם הוא לא היה אומר היא באמת לא הייתה
נוסעת.
זהו הכל ארוז ומסודר רק נותר לסגור את המזוודה, מה שנראה לה
כמו הסגירה הסופית של התקופה הזאת בחיים שלה. אחרי מאמצים רבים
היא נסגרה, מה שנראה לה כמו המאמצים הרבים שהיא עשתה כדי להגיע
לרגע הזה, סוף סוף היא הולכת. קמה, סידרה את הסווצ'ר השחור
שלבשה, חיזקה את הקוקו בגומייה נוספת, לקחה את המזוודה בידה,
נשמה את הנשימה הגדולה ביותר שנשמה אי פעם ויצאה מהחדר.
הוא קם מהר מהרצפה, הוא ישב שם כבר כמה שעות טובות, מאז שנכנסה
לארוז.
"את לא באמת נוסעת. בחייך, בייבי, מה זאת ההצגה הזאת? אה?
תחזירי הכל למקום ונצא למסעדה או משהו, נעשה קצת כיף, את לא
באמת נוסעת, תפסיקי להשפיל את עצמך, ההצגה הזאת שטותית לגמרי",
אמר בקול עמוק ורציני, כזה שלא שמעה אף פעם, כי הוא אף פעם לא
היה כ"כ רציני, תמיד התבדח והיה אדיש, כאילו שום דבר לא קשור
אליו, כאילו הוא שולט בהכל בלי למצמץ אפילו.
פתחה את הדלת הסתובבה בפעם האחרונה לראות אותו, את הדירה, ואת
כל מה שהיא משאירה מאחוריה, את כל התקופה הזאת.
היא חייכה חיוך, כזה שאומר הכל, מסביר למה ואיך, חיוך שיש רק
לה.
"את לא באמת נוסעת, את תראי, אני יודע שתחזרי ילדה", הוא אמר
בקול חלש אבל מספיק כדי שהיא תשמע.
היא יצאה והתחילה ללכת במהירות לכיוון תחנת אוטובוס שניצבה בצד
השני של הרחוב, מהרגע שרגלה
פסעה מעבר לדלת הבית המחשבות לא הפסיקו להתרוצץ בה.
אחרי כמה שניות, מצאה את עצמה על הכביש, שוכבת, נוטפת דם,
כואבת וחבולה. נשמה בכבדות את נשמותיה האחרונות היא חשבה
לעצמה, התקופה הזאת באמת נגמרה. היא כ"כ רצתה שתיגמר, אבל
לצערה התקופה הזאת הייתה התקופה האחרונה בחייה. הנשימות הפכו
ליותר כואבות וקשות ולבסוף היא רק מלמלה בכאב: "את לא באמת
נוסעת."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
היצירות באתר
הזה עלולות
לפגוע
באוכלוסיות
מסוימות. אם
אתם מונים את
עצמכם בתור
אוכלוסיה
מסוימת, תקפצו
לי. תקראו
ותיפגעו.

חצי תימני על
פוליטיקלי קורקט


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/3/06 8:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בת אל גימל

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה