שהגוף זז ובוחן עקבות הזמן
והזמן בוחן עקביות הגוף;
הידיים פזורות במרחב,
וכל רגל מתארכת כמו מחפשת גבול חדש,
והעיניים. העיניים שותקות בכי עלום
שחצי ירח נוגה מטפטף ממעל.
ימים יאמרו שירת ברבור -
יחוננו נפש מליפופיי הזעם שנכרך
והקול נושר ליטופים רכים מנגד
והקול נושר, זה מה שנשאר.
זה הגוף מביט ממטה
מונף, מונח, נסחף -
שברים של עוצמה מתפזרים.
נפש נותרת כבולה,
קשרים של עבר-הווה-עתיד כמעט
נרעדים המיתרים
לא כבים הם,
לא כבים.
והקול נושר ליטופים רכים מנגד.
והייתי אני
ילדה ורודה עם שמלת חיוכים
מתוחה עד קודקוד.
היום, זה געגוע -
לגוף שהיה,
לרוך שאבד,
לעיניים חצי ירח
וקול שנושר, זה מה שנשאר.
הייתי אני,
חזרתי
ונפשי כבולה.
22 פב' 2006 |
