שלום. אני שולה. בעלי אמר שאולי כדאי שאני אכתוב יומן, הוא גם
אומר שבזמן האחרון אני לא כל כך מפוקסת, ושיומן אולי יעזור לי
להירגע, להתפרק...
שלום. אני שולה. תמיד היו לי חיים כאלה בינוניים.
תמיד הלכתי על בטוח.
בגדים? רק קרייזי ליין.
אוכל? ספגטי, חביתה, סלט... עדיפות  לאוכל בריא.
יציאות? השתגעתם?! מחר יש עבודה!!!
עבודה? אני מורה. בעלי פנסיונר. פעם הוא עבד בבורסה. כסף?
סביר, לא מתלוננת...
מגורים? הצפון הישן של תל אביב.
פוליטיקה? בעלי אומר שצריך לבחור במפלגה שכולם בוחרים, אז
אנחנו חושבים לבחור "קרקפת"... כי מצב הקרקפות בארץ הוא בכי
רע. מצד שני בעלי אומר שצריך לבחור "ארץ". גם כי באמת, אנחנו
מאמינים שצריכים לתת מענה לכל הקרנפים מחוסרי הבית. וגם כי ככה
נהיה יותר מקובלים... וזה נורא נורא חשוב.
במקום להתלבט, החלטנו שאני אצביע "ארץ" ובעלי יצביע "קרקפת"
וככה נרגיש שתרמנו את חלקנו למדינה. מספיק מילואים פעם בשנה
ובחירות פעם בארבע שנים כדי שאני ארגיש מחוברת למדינה שלי.
ממילא הם כולם גנבים - ארנונה, מס זה ומס זה... שיגידו תודה
שבעלי הולך עדיין למילואים...
בעלי אומר שיש אנשים מטורפים במדינה. שחושבים שעניין הקרקפות
בכלל לא חשוב... הוא חושב שאולי בשנה הבאה, או לפחות בשנתיים
הבאות, כך הוא אומר. אולי נעבור לחו"ל. כי בחו"ל, הוא שמע,
גדלים דולרים על העצים, ובחו"ל, הוא מוסיף ואומר, החיים הרבה
יותר פשוטים, כי שם לא צריך לעשות מילואים. כי בינינו, בעלי
עושה מילואים רק בגלל ש"מה יגידו השכנים". אבל אם אני אגור
בחו"ל, לא יהיה אכפת לי מה השכנים יגידו, כי בחו"ל, כך בעלי
שמע, לשכנים לא מזיז ממך, ולך לא מזיז מהשכנים. והוא שמע גם על
מקרה שקרה יום אחד עם שכנים במנהטן שהריחו ריח מסריח מהדירה של
השכן שלהם מלמטה. הם חשבו שהוא שוב בישל את מרק הפלוצים
המפורסם שלו, אבל כשהם הלכו לצעוק עליו שוב בטענה שהוא מסריח
את כל חדר המדרגות, הם גילו את הגופה שלו. ואז הם התביישו קצת
בעצמם על זה שהם רצו לצעוק עליו... בזמן שהוא בכלל התפגר לו
באותה שעה בחדר. אז אולי לא נעבור לחול?! בעלי אומר שנחיה
ונראה.
בעלי אומר שהשכנים התדיים שלו מעצבנים אותו. כי הם כל הזמן
שואלים אותו: "אם תיסע לחו"ל, מה יבדיל אותך מהגויים? תיראה
כמוהם. תאכל כמוהם? תהיה גוי! פה לפחות יש לך איזשהו צביון
יהודי." בעלי אומר שאתמול היה כתוב בעיתון שהתדיים השחורים
האלה, בכלל לא משרתים בצבא. ואותי זה מעצבן. אז אני צועקת להם
דרך החלון: "תפסיקו לדחוף את הראש שלכם לצלחת שלנו. ותלכו
להתגייס... יה חארות!" ואחרי שאני עושה את זה, אני מרגישה
סיפוק עצום. כי מגיע להם. ככה כתוב בעיתון. ואני אזרחית טובה.

כששואלים אותי "מה שלומך גברת לוי?" אני עונה "אה, בסדר",
למרות שאני מרגישה לא כל כך בסדר.
אני עונה כך, גם כדי שלאנשים לא יהיה על מה לדבר - שיגידו
ששולה ויהורם לוי הם זוג נפלא, כן, גם אחרי עשרים שנות
נישואין. וגם כדי שכולם יקנאו. אני יודעת שבדירה ממול כל הזמן
שומעים צעקות, ובדירה של התדיים עם הילדים הרבים שלהם חיים
בדוחק רב ובצפיפות...
אבל אצלי לעומתם בסדר. אז נכון שכבר חמש עשרה שנה אני עובדת
בביה"ס "ברוש" הזה, וכבר נמאס לי לקום בבוקר... ונכון שאין לי
כל כך מה לעשות, כי שחר ונועה שלי כבר עזבו את הבית, הם
גדלו... ואני נמצאת ביחד רוב הזמן עם יהורם, אנחנו רואים את
המהדורה של ערב חדש, ומחכים לחדשות של שמונה ובערוץ אחד לפעמים
יש פופוליטיקה. אז נכון, שלפעמים אני רוצה לראות "גידי גוב"
בערוץ 2. ויהורם אומר לי "לכי לראות בטלוויזיה שבחדר", ואני
עונה לו "לך אתה תראה שם!" והוא אומר לי "שולה, אל תתחילי
איתי." אני שומעת את דן מרגלית ברקע צועק על איזה חבר כנסת
מ"המדפל", והולכת לראות בחדר גידי גוב. כי מה לא עושים בשביל
שלום בית?!
גידי גוב תמיד נראה לי גבר כזה סקסי. גבר עם אמירה. כבר כמה
פעמים באמצע סקס עם יהורם אני מפנטזת על גידי גוב.
גידי גוב לא גונח לי גניחות מהירות וקצרות. גידי לא גומר מהר.
גידי אומר לי "אני יודע שאת רואה אותי בכל ערב... שתדעי שגם
אני רואה אותך..." כך הוא אומר.
הוא מלטף אותי, ומשקיע בי. ממש כמו פעם, כשיהורם היה מחזר
אחריי...
מצחיק, כי לפעמים אני מדמיינת את גידי גוב אומר לי מה לקנות
במכולת:
"תקני עוד מעדן הגולן, ופתיתי אורז עם מלח, אני אוהב את זה..."
וכשאני מביאה הביתה את המוצרים שגידי אמר לי לקנות, יהורם
מסתכל עליי במבט כועס ונוזף בי: "שולה. בשביל מי קנית מעדן
הגולן? ולמה צריך את הפתיתי אורז עם מלח האלה?? שכחת? רק שנינו
בבית!"
ואני שותקת. לכי תסבירי לבעלך שגידי אמר לי מה לקנות... הוא
יחשוב שהשתגעתי...
והנה עולה לו הבוקר. אני שוב נרדמתי עם הבגדים על המיטה מול
"גידי גוב". ויהורם שוב נרדם בספה מול "פופוליטיקה". אני קמה.
שוטפת פנים... מסתכלת במראה ורואה את הפרצוף המקומט שלי. אני
חושבת על מה שהולך לקרות היום... עוד פעם עבודה... המנהל רוצה
לדבר איתי, הוא חושב שאני צריכה לקחת פנסיה מוקדמת...
אחרי העבודה אני אחזור הביתה ואכין מרק עם עוף, המאכל האהוב על
יהורם. ובערב, טלוויזיה. לפעמים אני מעירה את יהורם, ומבקשת
ממנו שהיום נשכב, כדי שאני אדמיין את גידי גוב רוכן מעליי...
אבל רוב הזמן אנחנו נרדמים מוקדם, או שאין לו כוח...
אני בוהה במראה. מסתכלת בקמטים שלי. לכל קמט יש משמעות. כל קמט
מסתיר מאחוריו עולם... אני נזכרת איך פעם חרשתי את הארץ, פעם
היו לי ערכים... פעם טעמתי את העולם... פעם אהבתי לחיות...
"שטויות... הכול שטויות..." אני שומעת את גידי גוב אומר לי.
אני לובשת את החצאית השחורה של אתמול. ומחליפה לחולצה כחולה.
נותנת נשיקה במצח ליהורם, שעוד מאתמול ישן על הספה...
יוצאת מהבית, והולכת לעוד יום עבודה בביה"ס.

ברקע אני שומעת את גידי גוב צועק לקהל: "קבלו במחיאות כפיים
סוערות את שוללללה!" הקהל מריע. "שולה היא סמל לבינוניות. סמל
הייאוש. סמל השגרה... שולה היא כל מה שאתם לא תרצו להיות!
נכון, שולה?" הוא מסתכל עליי ומחייך את החיוך הרפוי הזה שלו.
הקהל יוצא מגדרו. מוחא כפיים בהתלהבות.
"כן", אני מחייכת ונהנית מתשומת הלב שנחתה עליי פתאום... "כן,
אני היא שולה." סוף סוף אני מרגישה שמחה אמיתית... אני מאושרת.
אני מחייכת לכולם. אני באופוריה.

'מעניין מה יכתבו על המצבה שלי'. אני פתאום חושבת: "שולה שחיה
את החיים הבינוניים שלה"
או "שולה שאהבה לראות את השקיעה. ולא העזה לבדוק מה יש
מאחוריה"
או סתם שולה 1957-2006.