החיים כספר ודאגה
  הייתי אדם מודאג מאד באותו לילה של תחילת נובמבר; דאגה
דו-צדדית זו, שכללה מצידה האחד את הדאגה לכלל העולם, ומצד שני
לי, כאדם פרטי, שמה אותי איפהשהו ביני לבין העולם. המגע הבלתי
מתפשר שבין עולמי הפנימי, לבין העולם בכללותו; - שנראה כפועל
בהיפוך גמור לטובתו שלו, השאיר אותי במצב נפשי שלא היה לרוחי.
  - רק ההשראה לכתוב ויכולת הריכוז, שעזרה לי להתחיל במלאכה
זו, אפשרו לי להמשיך לראות את המקשר בין המאורעות שקרו סביבי.
   - "החיים כספר"...
   - וכשאני תופש עצמי משליך קלישאות לכל ארבע רוחות, הרי
למרות דאגתי הרבה לעתידי ועתיד העולם הסובב, מסתבר
שאי-איכפתיות במידה לא קטנה היא מתנה שבה נתברכתי.
  - כאן חוזר, או מופיע, כמו כל-כמה-זמן, הרעב של יצר המין,
ומכיוון שכל מה שהצלחתי להשיג בזמן האחרון הוא שקט שמפחיד את
כל ה"צייד"...
  ( -אם יש לי זמן לכתוב - אין זמן לזיין! -אולי אפשר
ההפך?!)
  - וכבר אני מתחיל לשלוף אמרות שנונות וזה כבר לא קשה. אם
אתרגז על הקורא, או העולם, או על עצמי, אהיה כבד מנשוא. -אהיה
משעמם;
והעניין שעליו אני מספר - למרות כל המשמעויות האפשריות הטמונות
בו - אם כי מדאיג הוא אותי ברגעים קשים - אין לו ולא כלום עם
שעמום.
                                       

הספד למבנים אפשריים.
  מבנה קשוח עשוי אולי להועיל: משפטים קצרים מתארים את הגיבור
או העלילה בצורה של הבזקי-פרטים בולטים, ובעצם לא חשובים. (אם
יוסרט הסיפור תהיה בעיה לבמאי, אך על כך אין עוד צורך לדבר.)
אחד הגיבורים נבחר להיות הציר שסביבו מתרחש סיפור. בהמשך
יכולים להיות שינויים, אך כבר בהתחלה מוצגים, אם גם פחות
בבהירות, כמה אבטיפוסים. היריעה נמתחת בין ההבל שבקיום לבין
אקסטזה של חוויות (רוחניות וגופניות) בכוונה למצוא אורך מתאים
שלא יגרום לקרע (מוקדם מדי) בסיפור, או לחוסר מתח שיביא
שעמום.
  פרקים קצרים בעלי כותרת מרמזת. מבנה מעוגן בזמן, בהגיון
ובדינמיקה פנימית בלתי מתפשרת. עלילה קווית מדי - סופה שתהנה
רק את האיטיים שבקוראים. -יתרונה של הקלילות, וחוסר הארגון
האינטלקטואלי-רציונלי בכך שהסיפור דומה יותר לחיים (ולכן,
יתכן, אמין יותר); בקיצור - "נאום הספד לספר שזה עתה נולד!"
  - ומכיוון שבהפכים מצטלצלים דברים ברור מדי - אולי: "אנחת
רווחה של סופר שמת מזמן". -בגלגולו הנוכחי כל שהוא מבקש היא
הקלות. מי מחפש קשיים?!
                                       

מציאת מקום ופרידה.
  אין זה מקום ששואלים בו. שוכנת בו קנאה והאהבה אינה מסתירה
בו פניה. כאן אתה מת; אינך מבקש אף להלחם במתיקות. כולם יפים
כל-כך. פתאום אתה שומע; כל קול ומשמעו. "Don't care what the
world says"  כבר עברה הסערה בראשך. עכשיו, אחרי המוות, אפשר
בעצם ללכת לישון. עשית את שלך; מצאת, פעם נוספת; אהבה.
-תאמין.
  עכשיו, יגע, נוח קמעה.
  הלהט שוב שוכך. זמן מלנכוליה וגעגועים.
  הפרידה הייתה כמוות.
  (בעצמי אני מדבר; איש עצוב-שמח. מאמין)
                                           

זמן, חומרים והשוואות ביו-גיאוגרפיות.
  -והחוט המשולש לא במהרה ינתק;
  הקשר שבין שלשת הקטעים הקודמים ברור לי מאד, אך שוב, כמו
בכל פעם שמרכיבים של סיפור באים מהחיים, אני מתחיל בחיפוש אחר
הנוחיות המינימלית הדרושה לי בכדי לבאר: -לפתע נעלם העט הנובע
שהיה שוכן כבוד בתוך תיק הנידודים שלי. -בחדר בו אני אמור
לכתוב ישנים שני אנשים חביבים (כשהם ערים) וכשאני דוחף את התקע
אל השקע שבקיר כדי שמנורת-השולחן תאיר בכיוון הדרוש לי, אני
יודע שאני מפריע את מנוחתם.
  - מוישלה מופיע (מהדירה שלמטה). - מחפש חבל ו-או שני מוטות
עץ. הוא עבר דירה בלילה הקודם ועכשיו הוא שוכן מתחתי. עד אתמול
היה לצידי.
  - אני מוצא חבל פלסטי ומציע לו קפה. הוא ממהר והולך.
  אני חושב לעצמי שכל הקשרים שבין כולם הם רבים ממספר האנשים
עצמם ואין אפשרות לדמיין את כולם.
  ועוד אני חושב - על מצבי החומרי; זוכר בדאגה רבה שאני חייב
למעלה מאלפיים לכל מיני מוסדות ציוריים: "הקרן לשיפוץ שיניים
בערבון מוגבל מאד", "בית התמחוי ע"ש בנימין זאב הרצל" - ומאין
צריך להגיע הכסף?
אין לי מושג.
  - בחדר השני ישן צביקה, זה שהיה מיועד להיות שותפי לעסקים.
בחור יפה בן 18 וחצי שויתר ברגע האחרון על ההזדמנות. אופיי
הסוער הבהילו ולאחר שגויס לצבא המגן על ישראל, הודיע לי
בתקיפות שאין בינינו ולא כלום, ולמרות שאיננו מבקשני לעוף
מדירתו, הרי אנו ידידים טובים.
  -אמכור את חליל המתכת שלי. -אולי דרך אשתי לשעבר. הטלפון
שלה משמיע צליל פנוי אך היא אינה בביתה.
  - יש לי זמן, מן הסתם.
  - יכניס לי כעשרת אלפים לירות שיתנו לי לצאת מהארץ.
-הקצב פה איטי מדי עבורי. הכבדות אינה לרוחי. ידידים במילא לא
מצאתי. הערכה כן, אפילו הערצה לפעמים (מוגזמת כרגיל), אך לא
ידידות פשוטה וישרה.
  אינני מצטער שביליתי פה חצי שנה. זאת לא!
  ליבי קשור בכבלים עזים אל האנשים של הארץ היפה הזאת. יותר
מדי הזדהות וסימפטיה, מצידי, עם כל הולך-דרך ועובר-רחוב.
  -אך אין ברצוני לייפות את העצב: אני, עם עולמי הפנימי השלם,
מרגיש שונה ומוזר בהשוואה לעצבות הכרונית שממנה סובלים שוכני
ארץ ישראל של 1979.
  - שנה לביקורו של סאדאת בירושלים.
  -זאת שמעתי אתמול בפינת איבן-גבירול והנביאים. -(אולי היה
זה גילגולו המאוחר של מי מן הנ"ל שטרח להזכיר לי עובדה זו?!)
  - בין סתיו לחורף אני יושב. לשמאלי כוס קפה כבדה ולידה צעיר
בלונדיני שבא לבקר את צביקה ועכשיו מהסס להעירו. - האם באמת בא
לראות את צביקה?
  ראיתיו לראשונה לפני כחודשיים, כשבא עם חבר ושלוש יפיפיות
בגיל תיכון מאוחר. "תלמידות" - היה רשום בצבעים שקופים על
מצחיהן. הם היו עליזים (הבחורים) ומעריצים (הבחורות) וכמובן
רעשניים ומתוחים מדי מכדי שאוכל להנות הנאה שלמה מנוכחותם.
                                           

כמה דיעות בענין השלם.
  מקצת שדווח כבר על השלם וחלקיו: האי צ'ינג, ספר שהגיע מסין
של לפני כמה אלפי שנים, מחלק את כל מה שקיים ל-64 שישיות
אפשריות: כל שש אפשרויות מסודרות במישורים אופקיים בעלי משמעות
דו-כיוונית.
  - בכל רגע שירצה, יכול אדם להציב שאלה אחת בלבד.
  כותבי האי צ'ינג ומפרשיו (הכוללים, בין השאר, את קרל יונג)
טוענים שבכללותו, מייצג האי צ'ינג את כל התשובות האפשריות.
  - "השלם תמיד גדול מסכום מרכיביו". - זוהי הנחת יסוד בטענתו
של באקמינסטר פולר שאין מקום לדאגה בחיינו: -הדעת יודעת שאין
היא יודעת את גבולה המדויק, אך הנטיה היא להניח שישנו אמנם
גבול כזה.
  - מה שמעבר לו היה יכול להיות ידוע לו רק לא היה מרוחק
כל-כך.
                                         

קשר של אי-הבנה.
  -פעמון הדלת מצלצל ומוישלה נשמע שואל האם תמר נמצאת. היא
ישנה, ומתעוררת. מספרת שהיא חולה, וכדי לא ליפול ממנה הוא
מבטיח שיעבוד כל הלילה.
  אני שואלו אם הוא עני או עשיר מהבחינה החומרית והוא מדווח
על חסכון במשאבים.
  תמר מתכננת עתיד משותף עם מוישה, והוא, מצידו, מזמינה להווה
בטוח.
  - מעט אהבה ושקט ואשכח את כל צרותיי: שקט כבלב כלב נאמן.
  אויר קר. מילים החלטיות, קולות רמים של נשיקות, ואני חוזר
על שאמרתי למישהו: -הוא שכח, ואני, שיודע רק מה שאני אמרתי
בשיעור מסוים של בטחון, מביט אל חלל הבלתי-נתפש בעיניים
תמהות.
  - האמנם תקשורת עם בני אנוש היא כל כך קשה בעולמנו זה?
-אולי בלתי אפשרית?!
  "Oh, Lord, please don't let me be misunderstood"
  ואולי רק הזמן ירפא את כאביי, כשם שגרמם.
                                       

זמן, נקודה.
  פגשתי לפני זמן לא רב סטודנט אמריקאי צעיר שעזר כאן בתרגום
ספר לארכיטקט ישראלי. הלה עסק בעיקר במיבנים בעלי חלוקה
גיאומטרית מחומשת.
  - לאחר שהתידדנו, הודה שהוא מחפש דרך לעצור את הזמן. ניסיתי
לעודדו בחיפושו ככל שיכולתי, למרות שלא הייתי בטוח שיכול מישהו
לדמיין זמן לאחר שנעמד.
  -אך האפשרות הועלתה.
                                       

צופה בשפה.
   - על הלשון העברית כבר נאמר ונכתב. התנ"ך מזכיר "איש לשון"
"כבד לשון", "לשון זהב" ו"לשון אש"...
  - לשון נופל על לשון, כעין כתב סתר המספר, בין השיטין,
סיפור נשכח-ידוע.
  - בין רגלי הקולות הגדולים אנחנו משחקים "צופים": אין לנו
ספק מי איתנו - ונגדנו אין אף אחד.
  - מה הוטל עלינו לעשות?! אוף! הסקרנות הזאת!!
  - אני מתגנב לאט-לאט ומחליט שתפקידי שונה עקב שינוי בחוקי
המשחק (שאני אזרח שווה בקביעתם): מכאן ואילך אני שומר על
החומה. -מי שנגדי איני יודע ומי שבצידי - זה מספיק.
  - אני דואה לכיוון נחיתה ומנסה למצוא את מקומי במולקולה
הסובבת אותי. אני קרבי לאללה: מתח שמחמם את איזור הצוואר.
  - שני סיבובי-ראש מאוחר יותר אני טייס: מסביב שמיים בהירים
שמזכירים לי את בחוץ.
  - מה לי להסתתר בבוטקת שומרי החומה?!
  - ואני סופר ומחבר.
  ומדייק עד כמה שזוכר.
  - מי בכלל ממציא סודות?
                                         

הבל הכתיבה.
  גן ושמש.
קצת קטן, אך טוב מוגן. (באמצע העיר זה די מובן)
  - להיות כאילו גן. סתם איזשהו גן.
  אז למה לא להוריד גרביים, ואת הרגליים להניח בחול, ולהביט
כמה ירוק: רמזור טבעי, מעל החוק.
  - קול מים נזרקים ורוח בעלווה. לראות זרימת האור. לחלום
לשכוח.
  - ואצבע אלהים יכלה לומר: "תסגור ת'ספר, אדיוט!"
                                         

   
הרהורי עזיבה וקבצן
  כבר השני לחודש דצמבר. הדאגות אוכלות בי בכל פה.
  -חוסר בהירות של אפשרויות בעתיד.
  -מאות גשרים מאחרי. מאות בעיות שכבר עמדתי להן במשך זמן.
-עכשיו,
פעם נוספת: -מה יבוא? -ומה כדאי שלי יקרה? -הפירנוס לכשעצמו
מציע:
-לעזוב! -פעם נוספת, את הארץ. או לפחות העיר; תל אביב.
  -לונדון קרה, אמסטרדם בודדת, ניו-יורק רחוקה ויקרה עד אימה.
פריס,
אותי, לא מענינת.
  -אולי ירושלים?! -ההשראה שם חזקה עלי שבי תיגע.
הרהורים מתוחים על עתיד לא בטוח.
  -השקט לי חסר. הרצינות לכתוב ולספר את העובר והחוזר והנראה
נשאר.

  אני שוטח תחינתי לכל עבר בבקשי אחר שותף, ומרסל מ"כסית"
אומר: "קיבינימאט! שידאגו! -שידאגו, מי שרוצה לדאוג!"
-ויוסוף סוגר את החזית, ומתעורר ויכוח לא נוקב אם קר או אם
צריך להישאר פתוח.
  בעיות חומריות מטרידות לא רק אותי: מלצר מזכיר בחוסר-ויתור
למשורר עברי: "עד שהעולם יתמוטט - אתה חייב 40 לירות!" -והאיש
צוחק מתוך כאב: -משורר, איכה יתפרנס?! (הוא כותב טור דו-שבועי
בעיתון-ערב די-מכובד, ואת ספריו מוציא לבד ומחלק עבור קפה).
  -בחוץ עובר עכשיו אדם, קבצן: כמו רוח כבד שויתר על כבודו.
עתיק כימי עולם.
  -ראשי סחרחר. -המהירות אינה קובעת. -אין מתחרים.
  אני מסיר משקפיי ומניח על שולחן: -לא לראות מדי פרטים.
הגבולות מתעגלים, מתרככים ומתערבים. חדלים להיות חדים.
  הקפה נגמר, שילמתי כבר, ועכשיו.
                                             

תנועה. חוסר תנועה, וכוס יין.
  אחד עשר קטעים. כתבתי. כותב. אכתוב.
פעלתי, פועל, אפעל.
  -התפעלות קצת לא מובנת: דו-שיח שבפנים עובר. מילים של שקט,
לא בקול, אני שונה, חוזר.
  מילמול בילבול פילפול, סיחרור חילחול גילגול:  - כמו לולין
של קרקסים, יוסף עם כתונת של פסים, -פותר חלום אחר.

 -הקצב משתנה, והסיפור שונה, בקצב חלילים את עולמו קונה.
אני נכנע, כלל לא מבין: -יודע אך אילם: מה לי לכתוב?! מילים
בלי סוף.
אני - אוהב לרקוד.
  -מתחילים מנקודה.
הצעד הראשון הוא קל, ואין סיבה לדאגה.
  הגעת לנקודה הבאה, נוח קמעה, נשום עמוק (אוויר לרווחה). אל
תאבד כיוון ושמור על הריכוז: אנחנו כבר זזים.
  לאן הולכים? -קדימה! -אכלנו כל צרכנו, שתינו לרוויה (הפרנסה
דוחקת וכאן יש בעיה).
  הערב עוד ארוך, קפה כלל לא יזיק.
  הקרקע בטוחה: -דורכים עליה תמיד.

  מתוך כלל המספרים, אחד ועשר הם בעלי ראשוניות חוזרת על
עצמה, וזאת בעזרת האפס המתווסף לאחד ועוזר לו לבצע גילגול
מושלם: -שלמות כפולה: פלוס-פרדוקס על יכולתה של השלמות.

  יוד אלף.
צליל הא הידיעה, בהברה פתוחה:
יא-יא יא-יא יא
יא-יא יא-יא ועוד יא-יא
  זהו הצעד הבא.

  -"הי, סכי - תביא פה עוד כוסית!".
  -"אהלן! -שלום, תודה! -מה שלום בעל הבית? אותי הוא עוד
זוכר?"
  -"לא, לא חשוב. עזוב! -לי לא בוער. אם כבר, אז לי קצת קר".
  -"נכון, חורף, אני זוכר".
  -"תודה! בסדר. אין טענות, יש פרנסה, ברוך השם! -אני עוד
נושם".

עכשיו פרסומת. בבקשה:
"לוס אנ' ליק'ם!"
in English
זו אינה בעיה.
                                           

 אין לזה שם - אפס.
  ברחתי מתוך הרחוב ןמצאתי מקלט בקולנוע "זמיר".
סרט באמצע היום.
צביקה עכשיו משחק חייל. תמר - פציפיסטית.
  -כל אחי ואחיותי עובדים כבר מזמן, ורק אני מחפש מקלטים
מאדם.
  -הפסקת אור לרכישת ארטיקים וגרעינים: המון רב של גברים ואף
אישה אחת.
  -פה אין להרחיב את הדיבור! -האור כבה באמצע המי

  -ובסוף, אחרי סיפור הברחת הסמים והביצועים המיניים
הממוצעים, צריך להחליט אם להשאר להתחלה, שהפסדתי.
  -החושך החליט עבורי...

  אחרי שאני מבקר בחנות ספרים (וקורא את שמות כל הספרים) אני
נוחת בדירתם של שלושה מכרים. הם יוצאים להביא מקרר ולהכניס
מכונית למוסך, ואני נשאר עם כוס קפה, חתול סיאמי, וכלב חום
הנקרא קטון.
  ארבע אחרי הצהריים, יום סגרירי, ואני נע כעלה ברוח, ללא
כיוון. כמעט. לאט. בשקט.
  בלי אהבה לאף אחד, רגשני ומתגעגע.
  ימים שכבר עברו מזמן מבקרים עכשיו, כמידי תקופה.
  -יוםקטע של נייר, בלי כתב, בין הפרקים, כמו לפני יציאה
מהעיר.
                                           

מספר קטעים במהירויות שונות. זכות הקיום.
  (מוקדש לגיורא)
  -ואולי לא יבוא יום הדין! לא יגיע שום משיח. האמת שחורה,
וכסף זה הכל.
  -נכון לדרוס את רעך. נכון לשנוא בשקט! הכל דוואוין, יא
סוטול - אף פעם אל תפסיק לחשבן.
  13 זה מזל טוב ואלהים איננו אל, -אולי לחיות בזבוז הוא, ורק
לעבוד זה מועיל. אולי לחשוב זה שטות פה, ולהשוויץ - שיחת
העיר.
  יתכן שריח זה ענין אישי, וטעם-טוב זה טעם כמו שלי.
  -יתכן שלחלום אולי מותר, אך העיקר הוא החשבון בכסף קר.
  -יתכן, אם זה כבר בא לי, שהעיקר אינו עיקר וזה הכל ביזבוז
נייר.

  אז מה יש עוד לומר כשיודעים את הכל בבירור?

  -אולי לתכנן איך להרוויח כסף? ולהצליח! - זה ברור!
  אולי לרמות את כולם?!
  אולי העולם מטומטם?!
  -אולי בשביל בילבול מוח כדאי לעשות הכל?!
  -אולי להתאמץ, בכוח, ושידעו כולם.
  -אולי לעשות המון רוח, ועל אוויר להתקדם.
  -אפשר להיות איזה דוקטור, בשטח זה או אחר! צריך אומנם קצת
מוח, אבל זה כבר יסתדר. -כדאי לקבל משכורת גבוהה וללכת עם תיק
של רופא. אפשר ללמד הדיוטות (הדיוטות שיהפכו אדיוטים).
  -אפשר לרדיו לכתוב, -מערכון על סוגי מתחים.
  -חייל אפשר להיות, להרוג עוד כמה מחבלים, ולזכות באומץ, עוז
רוח, בציון (או בנכות לחיים).
  אפשר להיות כאן או שם, אפשר להיות סתם חכם, אפשר להיות
פאראזיט, אך קשה להיות בן-אדם.
  -"חיים הם בשביל לחיות!": אמר לי דייב, ידידי האנגלי,
"ויותר מזה אין גם צורך שיהיו!".
  ואילו מחמת הציבור אני מתחיל לחשוש לגורלי. -כאילו אחר-כך
אחיה - לא כברעדיין עכשיו.
  -כבר מישהו קרא לי 'פרסטו-דיג'יטלי'.
  אני עוסק בהרצת העט לצייר בזמן חורים. -דון-חואן היה מזמן.
כימיה זה אל-כימי, (אברא-כאדאברא זו סתם שחצנות) - הצליל של
הוקוס פוקוס מזכיר ענינים דחופים.
  (-היא לא פה, נסעה לה - לבאלי, לכל הפחות, -עושה סאפארי
בג'ונגל, פוסטמה, חושבת שאין לי צרות).

  -פעמון הדלת מצלצל: -סליחה! טעות בדירה! סליחה, זו לא
הקומה! סליחה! -לא כל כך חשוב על מה...

  -מקרר במטבח הופיע. הפעילות בדירה מתעוררת: שלושה מומחים
לבעיות חשמל ופנים חוצבים בין הקירות, בעוד כיפה אדומה מציגה
לי את קרקסה: חתול בעל עיניים תכלת, כלב שממש מעודן, תופשים
אחד לשני כל מה שרק מתנועע.
  -אין חברה כאן, אבל שקט, איזה שקט, יש.

  כשינתחו כל שביקרו בין שורותי (קהל מנתחים אקסקלוסיבי) -
אפשר שיתקשו למצוא נושא. -מילים כאן יש בלי סוף. הקצב די יציב.
אך מה הרעיון?
 
  -כמו זינוק חתול ואו מבט שלפניו.
או אפשר: עומד ומסתכל בשקט.

כתיבה בלתי קוית, כללא בתחום הרציונל: -בקצב המילים מתארות
מקרים, דברים, גופים, קצת אנשים, ומחשבות וחוט ויחד, ותהיות
מחוצפות, וקרע בין עתיד ורוד לבין אף קצת הווה.

  -מנקודה אני יוצא שיש לפעמים מקום שבו חייב אדםחווה לראות
שכאן זה הוא, או את, או היא - להיות מוכן as if לשאול, או
להשיב.
  וגם לזכור שיש מקום בו לה או לי, או אף לך - יש זכות קיום.

( -פה יש גם המלצה לנוח קמעה מהקריאה.)
                                                   

בשולי הים
-שלכתוב באוטובוס 26 זה די קשה, מי שניסה יעיד.
אך לא במקומות בלבד אני עוסק כרגע, בשיבתי על החול הרך והפריך
של חוף העיר.
אפי עוד כהה לריח האויר - הצטננתי (או נסתמתי) בעיר.
-"לאיפה הגעת?" שואל אותי שמוליק הגדול, היושב חמישה מטרים
ממני. "אל חוף הים!" " -"מה, בסיפור?" -"כן, זה גם!"
  ו"על הים אין מה לומר" - זו הכרזה ספרותית-אוטנתית של
בר-סמכא בעניני מים. (לא אני, אדיוט! - מישהו אחר) -אני סתם
מקשקש בשוליים. מול ים מקודם עד אחר-כך, בוהה אל כל האור, צד
שחף בעיני, סופר גבולות בין ימים: יום רביעי תחילת כסלו (או
סוף חשון). -אני מוטרד מתאריכים ומחכה להדלקת הנר.
  -בום על-קולי חוצה את הרקיע: קצב פעמי הזמן לוקח שוב ת'שמש
אל מאחרי הים.
                                                 

רומנטיקה בעיר
  ליל שישי.
  העמק שאליו ירדתי מאז יום חמישי היה כל-כך עמוק שבקושי
הגעתי לכאן. must be חסדי האל הדואג לישראל! -ודאי לא עזרת
אחי. (-אוי, למה אני מר? מה לי קרה? זה מאורע! -שוב הבחור
בוכה!)
  -ברקע אלי האנגלי מחמם גיטרה: חוגגים כאן יום שישי. נרות
דולקים בבית (לא שלו ולא שלי). -כך, במברח, זוכרים פה את
החופש. (-עלובי החיים - יתכן, אך חכמים לא פחות.)
  -אני צורב אצבעותי סביב כוס התה, נזכר בחום עם הכאב. חוששני
(כרגיל) שלא אספיק לעשות כל המוטל: היה לי יום כביסה וצריך עוד
לסחוט.
  אני חושב על צורך ועל חום ועל דרישות העולם בזמן זה או אחר,
וזוכר: זה סיפור יום שישי ממש.
  אני קופץ לדירה על יד, מתווכחות שם שתי נשים: על אלהים ועל
גורו, ויש מתחים. אז אני חוזר לכוכי, יש שם זוג שמספר סיפור על
עלם ועלמה, ועל מה שקרה. ויש גם שתי נשים השחות במהלך הימים.
  -אומרים שאני מדקדק. -אומרים שאני גם מגזים. אומרים שאני
עצלן ואחרים חושבים על אלהים.
  -אז מה אם אני ליצן?! -אז מה אם אני עצוב?! -אז מה אתה
רוצה?! תזוז לי מהפרצוף!
  -סליחה שנתקלתי בך, גברת, הייתי צריך לזוז. מישהו דרך לי על
הרגל, התייחסי אלי, אנא, שוב.
  זה שוב רומן רומנטי. זה שוב סיפור חצוף. (זה גם עם אהבה וגם
עם קצת טירוף) - מישהו אולי מחכה לי בתחנה המרכזית -
תל-אביב.

  את הנרקיס אני מריח
  נזכר לי בשדות
  תופש good מצב רוח
  שירים לי משרלב

  התלהבות הנעורים חודרת מקירות: -פה קשה לנוח, עפות כאן
מהומות: -נשים צורחות, על קוצים יושבות, מדווחות דיווחים
צבאיים.
  (אלהים כבר יותר מענין, למרות התלהבות ההמונים?)

  אולי כדאי לשמוע, אולי כדאי להקשיב: -נזכר בסיפור עיר חלם.
-לא רחוק מכאן: לא פעם מתקרבת. לפעמים ממש ממול.

  "זה לא עתיד בכלל!", -"עליך לעסוק בספרות, ידידי, רק בין
קירות הזמן! -מה פתאום בשוק?! -מה פתאום בביתי?! -מה, אני
אדיוט?! זה מה שאתה חושב אותי?!"
  -אז יצאתי מהר בדלת, כדי שעלי לא ידרכו. הלכתי ברחוב
וחשבתי: "מוסיקה, -מוסיקה עכשיו יהיה טוב!"
  הצצתי במרתף של "צוותא", בחור טוב הציע שם קפה, שילמתי כשלא
הרגיש והתגנבתי להופעה של "ברוש": טוני ניגן שם כינור כמו השד
מ"הקוסם מלובלין". (-נכון! קראתי את זינגר, חשבתי על איזה
תייש.)
  רציתי לראות בני-אדם אך הסתפקתי בפחות או יותר.
  -המוסיקה נגמרה, שתיתי קפה בפונדק. -יש שם אנשים - כל אחד
מהם ענק.
  חזרתי עכשיו לכאן. עבר כבר כמה זמן. השעמום אוכל בי. מולי
גילה מעתיקה את "Winnie the Pooh". לאן אני הולך כאן? הפרק לא
נגמר...
עוד קטע חיים תפשתי. (-עוד מעט זה לא עכשיו.)
  -די! -המוזה הלכה כבר לישון ולי אבד הריכוז. (-איפה פה
הפנינים על החוט שכמעט אבוד?!)
  -תמרי עכשיו בבית תה. צביקה עכשיו בחוץ, אני לבד מאד עכשיו
ולא ברור לי למה לרוץ. -החרוזים מזמן נגמרו, ואין לי יותר מה
לשיר: עכשיו אני עייף וכמו ירדה עלי כל העיר.
                                             

ובינתיים חיות
  בלילה היה לי קר נורא. הקור ישב כאגרוף באמצע הגב. קצת נמוך
מהלב. אבל עבר.
  -בסוף מצאתי מקום פחות או יותר שקט ("קול ישראל" בקע
מטרנזיסטור של איש עם קסקט) בקפה של גן החיות.
  -ראיתי צב הפוך וקוף עצוב ועגור שרצה לעוף.
  שתיתי קפה חם וחלמתי על ארצות שקטות. רשמתי כמה רישומי
צפורים, ניסיתי לברוח מאנשים טפשים. (-זה לא כל כך פשוט, אך גם
לפליקן לא קל). -אחזה בי רוח שטות ולחיות הלכתי: ראיתי חתול
ענק שנח, ראיתי פנגווין ששאל לאן הולכים. ראיתי זכר יונה שחזהו
הבליט והרגיז את כל השכונה.
-היה שם גם תן-מדבר שלמד מכל דבר וגם חוגלת-פאר, שיופיה אותי
סינוור.
-גם קוף ממרחקים שזכר את מלכת שבא וגם ערוד נדיר שאת התנ"ך
הזכיר. היה גם עוף מכובד שנאם על שום-דבר ונפגע כשברחתי - הרי
הוא פרופסור חבר.
  הדלקתי סיגרית-מפלט ונזכרתי בפגישה אחת: (אדוארד אולבי היה
קרוב לליבי) השראה עם הרבה יאושים, אלימות מתוך יחסים.
  די, נמאס לי מחרוזים!
                                             

על ספר אחר
  -"נו, מתי יהיה כבר ספר?" שואל אותי טובי הרוכל. ( -רימו
אותו זה עתה. -הוא "לא מבין בני-אדם".)
  אני מצביע על ערימת הדפים המתווספים אצלי מדי יום
ואומר:"כשהבמות תהיה מספקת!".
  -בעצם אני חושב על ספר שאני קורא מזה זמן: קומדיה טלפתית
שחורה. שם הספר הוא V (-באנגלית, או 5 בלטינית) מאת הסופר
האמריקאי תומס פינצ'ון: ספר מוקסםמקסים. מלא רמזים וכמה ניסים,
הומור פראי ללא גבולות. מתאר אנשים מכל הצדדים. עמוק ומבין
וחודר אל הלשד, מצייר במילים את שבעולם עובר. קופץ חופשי בין
זמנים ומקומות: -בין מלטה, פריז, אלכסנדריה ופלורנץ, בין 1913
ל-1965. ספר מתוך הזמן, בין הזמנים... (אולי זו נטיה שלי,
להגזים בשבחים.)
  -סתם ספר נכון לאיש הנכון בזמן הנכון במקום הנכון.
  מה אני מכניס את תל-אביב?! -האם הוא יהודי? -מה זה מעיד?
האם הוא כזה או אחר, או בכלל? -זה לא חשוב - זה לא שייך
לענין!
  כעין ספר-פינה בין עונות השנה. אולי איזו ציטטה?! -פתיחה
לפרק 13:
"בו מתגלה חוט היו-יו כמצב נפשי", והיתר לסקרנים אשאיר.
  -וכמו שעד רגע זה של אחר הצהרים זרחה השמש, כך נופל המסך
פתאום והרוח מפעילה את כפתור הקירור. מסך בלתי נראה של שינוי.
עד הפרק הבא.
                                                           
     

מאיפה, מי ולאן?
  -נו, אז מה? דוחפת אותי מוזה אחת לפינה. -נו, אז על מה אתה
כותב עכשיו? (וקורא אפשרי מצטרף: "יא מג'נון, לאן מוביל פה
השביל?")

  -לספרות הסופית הקלסית: לעומר כייאם וחפיז משיראז והמוולנה
רומי ואל הלג'.
  -חכמת ההדיוט, הדרוויש השתיין, חכמת האורג הקבצן הליצן.
  -לא נביא ולא בן נביא (נזכרתי באיבן אל ערבי).
  קצת תקוע, כמו יתד לגמל (נזכר במדבר, בחול ובהר. -בטיפה
שהיא ים ובה כל. -בעולם החיצון שעוטף את הפנים, בקשרים סמויים,
בתורת היחסים.
  -אך אין פה השראה, בשעה שתיים בפינה, בין ים לחדר חם.

  כעבור יומיים אני נזכר שיש קטעים שבהם נוכח יותר מאחד, ולו
רק טכנית: -כאן נכנס סכי שהזכרתי בפרק ( -איזה זה היה, סכי?
זוכר? -משהו בין פה לבין 10, פחות או יותר).
  ועכשיו במחזה משותף אנחנו יושבים ולוגמים ב"צוותא". בתוך
האולם חנוך לוין מוכר גומי (בערב, בחמש - מעט מוקדם) ובפרוזדור
אני שומר על פגישה שקבעתי.
  -זה שמישהו תמיד מגיע, זה בטח! -השאלה רק - מי?
  מופיעה מאחרי הקלעים כרמלה, היא תולה פה תמונות: התחילה
השנה ללמוד ציור בעין-הוד. שולחת ללחיי נשיקה: "למה אינך
בפנים?"
  -"סתם, באתי לשבת עם זרים".
  -"יופי! למה לא? -גם הם אנשים!"

  דומם אני יושב:
  -הייתי כבר מגש מעץ, הייתי גם עבד מלכות, הייתי צייד
איילות. -גם את טיל אוילנשפיגל כבר פגשתי, ואחרי איש ירוק
עקבתי. -כלב לימדני נימוס וקפיטן אוסטרו-הונגרי - לרכב על סוס.
למדתי ליפול על קואן (תה כבר הכנתי מזמן). מקרלוס טרפיק למדתי
היגוי ואצל זיקית - אמנות החיקוי.
  בבית מעצר ביקרתי. הייתי מנומס. -מערכת חשמל השתוללה שם
וכולם שמרו על החוק. מגורדג'ף ומשטיינר ראיתי איך באויר עושים
חורים, רון ריש לימד על יחסים חלליים וצ'רלי פרקר כל-אותו-זמן
שבר ברקע את כל השיאים.
  טוב, אז על מה עוד לא דיברנו?
                                   

על קשה ועל מר
  מרה שחורה קפצה עלי. אינני רוצה להיות בחברת איש. יותר מדי
לא נעים.
  -מרות נפש וחוסר יכולת להטמע בחברה מקשים עלי להגיב את
התגובה המינימלית הנומסת. כמעט...
  -תקוע בתחנת הסעה, בשום מקום, לבד ומחכה למי יודע מה. מקום
מוכר ומעייף.
  -כל הכתיבה הזאת!
  -זה היה יכול להיות גם סוף כל השטויות: הפרק הזה או לכל
היותר אחד אחריו.
  -מה התכלית?
  האם יש מובן לכל הקורה? האם יש משותף, זורם, נצחי, בכל אחד
מאינסוף הפרטים, המקרים, המעוראות, הרגשות? -מחשבות, מבטים,
מראות? האם כל העובר עלידרכיבילידי כולו בלי משמעות כלשהיא?
  האמנם תמיד אני על קרקע חדשה ובלתי מוכרת, בזמן,אם אף לא
במקום אחר? -ואם כל התשובות הן כן, או לא, או חלק כך וחלק
אחרת: -האם הכל חייב להסתכם בחוסר-קשר בין כל דבר לכל דבר?
  -האם המבוכה, הבילבול, המהומה או הערפל, הם צירוף הכל לכל?
שטויות!
  -כל חצאי הסבירויות ורבעי ההסברים, חלקיקי התאורים, שברי
השיחות והבזקי הברקקשרים בין אנשים וחפצים וחללים ותפקידים -
הכל מצביע לשלמות אחת, מנקודת השקפתי: ואפילו אני יושב
(כביכול) לבד, הן יש כה הרבה ששייך וקשור ומחובר. (ולולא הייתה
השגחה מעלי, הן אפילו קיום לא היה, לא רק לי, אלא גם למילים
שידי כאן כותבת).
  -ואפילו אינני מבין כל פירוש או הסבר או משותף בין כל שאני
כותב:  -אין לי ספק שעדות אמת סיפרתי. בערבון מוגבל: עד כמה
שידעתי. וזהו די.
  אני תקוף-זעם על כל מה ששואל בי, או במישהוא אפשרי אחר:
-אין עוד הסבר! מצטער!
  המסביר, המתרגם והמתרץ הוצאו להורג על פי החלטת הרב השקט.
אפשר שוב בשקט לחזור לתפילות לפרות-הבשן השמנות. -"חיים ומוות
ביד הלשון" אולי נכון, אבל "כסף יענה על הכל" הוא המקובל.

  -זוהי אולי מצבתימחאתיצוואתי האחרונה. אחר-כך אמכר לעבד כמו
כולם. הזמן לחלום כמעט נגמר. (וזה שלי קצתנורא מר יעבור בעזרת
סוכר, או יין, או חומר-המתקה רגיל אחר).
  ואם חשתי שאני כמעט נשבר, הרי זה רק משום שאני קשהקשוח מדי:
וכל ריכוך יכול רק להועיל: (-תועלת. תעלה. תעלול: תרמינולוגיה
עלולה - אם גם תלולה).
  התרכובת הנחוצה לי היא קירבה. להפסיק עצירת הזרם במתג
ה"פנים" - ולהתחבר למזג האויר ש"בחוץ".
  -"לא אני הוא האיש" - שר פיק את פן, כשברקע נשים צווחות,
וגיטרות בווליום גבוה מפריעות לזמר לשמור על הקצב. (המילים לא
נדבקו לו לשום משמעות: -"התבלבל במסירה"). יש הטוענים שהוא יפה
פנים.
  -אני מבקר נורא. -בלתי סלחני לדוגמא. -לא עלי מבקרים:
-באיזו
תשומת-לב קפדנית קל להרוס את שכבר נוצר, ובאיזה כאב צריך לעבור
כל היוצר: -ואחר-כך עוד לעמוד לביקורת.
  -והאם הם באמת (המבקרים) "נוטעים" כל-כך מוכשרים, היודעים
אילו ענפים יש לקצץ בעת הגיזום, ואילו להשאיר?!
  מזכיר לי עצים יפניים זעירים המעונים עד להפיכתם (בעיני
רבים) למלאכת אומנות של גנן. סדיזם אמנותי מקובל ועתיק.
  וכאן הזמן לשנות תפאורה, אוירה, מצב צבירה.
  המר הופך, דרך העז, מתוק.
דייב, ידידי האנגלי, היה אומר: "!He who doesn't dare, doesn't
live"
-ואני, מצידי, מסכים.
                                               

זהו, כך.
  אני עדיין מודאג. את החליל לא מכרתי. ליצר המין כמעט לא
ניתן ביטוי בין הקטעים. הגיבור כלל לא נולד והמבנה נשאר, מן
הסתם, מיותם. הייתי חי וגם מתי לא פעם.
  -יגעתי וטרחתי ובפעלים חסכתי. למארח טוב עוד לא הגעתי
ובעצם, רק חובות אספתי.
  לשלום חיפשתי זכר בליבי, בגן חיות ראיתי חיוכו (והחיות
חיכו).
  השלמתי עם עצמי ( -כבר ליצנו של ליר אמר שאם אמת יאמר, יכהו
זר ואם לשקר לשונו - יחתוך אותה מלכו וגם כשאינו מביע דעתו, יש
שיוכה).
  שיחקתי לי משחק של סיפור בין מילים, ומצאתי שיש כמה חברים
שבעצם צלולים.
  בגן ביקרתי, ואצבעותי בחול הנחתי (השומר שם אכל צהרים).
הרהרתי במסע בין ערים, רק לא יכולתי להחליט: -ארץ ארץ וחוצה.
איזו מין חוצפה.
  מה אני חושב? -מי אני בכלל? -הפרות גועות בכיכר (העיר) ואני
בכלל לא נבהל: -גם פאן וקרישנה שם ריקדו (בין שאר האלים) - כל
אחד מקוראי היה שם (בין חשובי הקרואים), אם לא ראיתי - סליחה!
-היה לי רק זוג עיניים וחוץ מזה שאני עיוור, אינני זוכר אף
תפילה.
  -אז מסכי הזריז הזמנתי כוסית וסודי תליתי על וו או דלת, ואת
הסוף השארתי לאחר כך ואת ההתחלה עזבתי מזמן.
  -והשיכרות נעמה לי כי הכרתי בה את תת-ההכרה. ואשה טובה לא
מצאתי ובחוצות תועה הייתי, בלי כיוון או כל תירוץ, ובעצמי
לחוץ-לחוץ: מחפש ת'זכות קיום: לי זה נחוץ.
  -ולישר את דרכי אמרתי: וישבתי וכתבתי.
  הים קרא לי: "תפסיק! גלים אינם ים ואתה לא פרחח! שב, תנוח,
הרגע - עוד מעט בא חנוכה".
  -הזמן אמר שדי לקפוץ בין כל שכבר הזכרתי ולהעיר שפה אני
באמצע סוף השיר.
  וזה מוזר לי להמשיך, כי מה לשיר: כשהכל מסביב משחיר?!
  -קראתי את ברטולד ברכט, את שייך עומר האורג אני זוכר: -זה
שיר כמעט בסוד. מין יין של רגשות: -אלכימיה שהופכת נשר לפרעוש.
שפוי לאחוז-טירוף.
  -"זה רלוונטי, סכי?"
  -"נכון! מה זה באמת חשוב?"
  אתמול. עכשיו. היום. יהיה. אולי. תמיד - מילים כמו כלובים.
  -אז מה שוב מחפשים?
  -"את מה שבא - אבל עם עצבים!"

  אז אתרגע (-רגע. שקט.) -על קלאסיקה לי אתרווח. בנימוס אגנוב
מברכט:"למה שישאלו לאופה כשיש מספיק לחם?! -למה ישובח השלג
שנמס כששלגים חדשים מתמששים לבוא? -למה שיהיה עבר, כשיש
עתיד?"
  אך די לי בגניבה קטנה. אין צורך להגזים. רק עוד עיצה
(למחלקים למיניהם) לחלוקת פרקים: -כמרובע אחד של עומר (שייך
גיאת אל-דין עבדול פתח איבן איברהים, אל כיאם) - כל פרק חמישי
- פינת ריבוע, כל חמישה פרקים - משפט שלם. -וההמשך זורם.
  -ולזכור שזה רק חלק, ולהניח כך.