נראה אם עכשיו תצליח להבין.


מה שנשאר אחרי זה רק הכאב.
מן משקעים מעיקים, דברים שאני לא יכולה להתמודד איתם.
רק געגועים פתאומיים תוקפים אותי מדי פעם וסוחטים ממני כל מיני
רגשות שלא ידעתי שהם שם.
לא אהבתי אותך. למזלי לא הספקתי, הייתי בדרך. אבל בזכותך,
בזכות טיפשותך ואכזריותך לא הספקתי. אבל אני כן סמכתי עלייך,
וחיבבתי אותך, ונקשרתי אלייך, וזה כן כאב.
כאילו צמחו לי בין לילה כנפיים, יפות ושקופות, ופרפרתי לי בין
הפרחים חוגגת ונהנית, טועמת מהכל. ועם חיוך זדוני תלשת לי
באכזריות את הכנפיים.
זוכר שם, ימים אחרי שהכרנו, הסתובבנו מחוברים אחד לשנייה כאילו
אי אפשר לנתק, ואני ידעתי שזה הכל זמני, לרגע לא חשבתי שנמשוך
מעבר לזמן שהיינו שם. לך הייתה חברה בבית, ולי היו חיים, ואתה
כזה ילד קטן. זה היה כמו יקום נפרד, אנחנו פה ויש את מה שקורה
פה, ויש דברים אחרים, חיים אחרים שם, בבית.
אבל  נקשרתי יותר ויותר וניהלנו שיחות אמיתיות.
ואתה שקרן קטן. גרמת לי להרגיש שאני חשובה לך.
וכולם ראו את הקרבה ולא חסכו הערות. ואנחנו הכחשנו.
ואז הלכת, אבל לא התנתקת, המשכת לדבר ולספר ואני כמו פתי נפלתי
ברשתך.
אני לא יכולה שלא לבכות כשאני נזכרת בכל ערבי הקיץ החמימים
שבהם היינו יחד. כאילו כלום לא יפריד ביננו, אוי, כמה הייתי
נותנת להיות שם שוב איתך. אפילו לא לדבר, רק לשבת שם ולהסתכל
בכוכבים.
ואז פתאום סיפרת שנפרדתם, שאתם כבר לא ביחד.
והתחלת לומר דברים. אני כבר החלטתי שאני לא אהיה איתך, במיוחד
אם אתה לא תתחיל לגרום לי להרגיש שאתה מרגיש משהו כלפי.
וחיכיתי, וכל מה שאתה עשית זה להעלות את הציפיות שלי עם כל
ההבטחות והסיפורים שלך...
ואני האמנתי. כן, אני יודעת שהעמדתי פנים שלא, אבל אלה היו
ההגנות החיצוניות. אני כן האמנתי לך בפנים. ולכן כאב לי כל
כך.
ואחרי שנעלמת ואני השתגעתי (ולא כמטאפורה, זה נס שלא אשפזו
אותי), לא הצלחת להבין למה אני כל כך כועסת.
ואני מתערבת איתך שאתה עדיין לא מבין.
וחיכית.
חיכית עד יעבור זעם.
אני לעולם לא אשכח את הטלפון אחרי ששלחתי לך הודעה שאני חושבת
שסלחתי לך. רק שלחתי לך את זה, עוד לא עברה דקה וכבר היית על
הטלפון ודיברנו.
לעולם לא תצליח לדמיין איך אני הרגשתי טיפשה באותם רגעים,
כאילו אני הילדה הקטנה, ואתה המבוגר.
זה מה שאתה עשית לי.
בדירה כבר נהיית בדיחה.
ביומולדת שלי כשהדס קנתה לי דג, והיו שם כל כך הרבה אנשים,
וכולם שאלו אותי איך אני אקרא לו, בגלל שכל מה שהיה לי בראש זה
רק אתה, ושומדבר אחר, במיוחד שזה היה עדיין השבוע הראשון אחרי
שנעלמת, אז נפלט לי בלי לחשוב שקוראים לו ישראל.
אתה יכול לקחת את זה כמחמאה ואתה יכול גם לא. זה כבר לא משנה
לי.
אבל היה לי דג שקראו לו ישראל.
והוא מת.
לא לקח לו יותר מידי זמן, שבוע-שניים, אולי שלושה.
ואתה יודע ממה הוא מת?
הבנות בדירה האכילו אותו למוות.
כל אחת חשבה שהוא עוד רעב, והן נתנו לו עוד ועוד אוכל, עד שהוא
כבר לא היה מסוגל לאכול יותר, והוא מת מרעב...
וזה גרם לי לחשוב.
שאולי האכלתי אותך יותר מידי. שאולי רצתי אחרייך יותר מדי, עד
שבסוף זה מת. לא אתה, הקשר.
ואתה יודע מה הכי עצוב?
אני באמת אהבתי את הדג, זה נתן לי להרגיש שיש מישהו בעולם
שצריך אותי. שאני לא לבד. ובכל אוקיינוס הבדידות העצום שסביבי,
יש דג אחד שצריך אותי.
וזה ההבדל בין ישראל הכריש אלייך.
שהוא כן היה צריך אותי. ואתה לא.
והייתי שבורה.
הרבה זמן. לא בגללו. בגללך.
הגעגועים. האכזבה. וזה עוד לא נגמר, אחרת לא הייתי כותבת
עכשיו.
אבל אחותי עזרה לי, היא אמרה לי משהו כל כך נכון, שהרגשתי כל
כך טיפשה שלא חשבתי על זה בעצמי לפני כן.
היא אמרה לי שלא אכפת לך, זאת אומרת שלא אכפת לך כבר ידעתי,
אבל שלא היה לך אכפת ממני כי לא היית מסוגל לפנות לי את הזמן
הנחוץ להיות איתי.
כי כמו שאני פיניתי אחר צהריים בשבילך ומיהרתי לדירה כדי להיות
שם כשתגיע, ככה גם אתה היית צריך להתפנות מכל השטויות של שבת
ארגון והכל, לפחות כמו שהבטחת לי.
וזה המדד האמיתי. הזמן שהיית מוכן להקדיש לי.
אז ברגע שאחותי אמרה לי את זה, הרגשתי מוכנה לצאת מהדיכאון
ולשכוח את הכאב שהסבת לי.
עוד כואב, ואני עוד מתגעגעת, כי היה לנו משהו... משהו שלא היה
לי עם הרבה אנשים אחרים.
אתה לא מכיר אותי. בכלל לא. אם חשבת מההתחלה שיהיה כל כך קל
לנפנף אותי. לא הצלחת. אני עוד יושבת לך על הזנב, קרצייה
שכמוני, פשוט כל כך חשוב לי שלא תעשה את זה שוב לאף אחת.
אני לא חושבת בכלל שמגיע לך להיות מאושר. לא אם אתה משאיר
אחרייך שיירת בנות שעשית להם כמו שעשית לי.
אני אצא מזה.
בקרוב.
למרות שצלקות תמיד נשארות.
אבל אני אצא מזה.
עכשיו עוד יש לי דמעות לבכות עלייך.
עוד מעט, גם את זה כבר לא יהיה לי.