השבוע הראשון של ספטמבר תמיד היה מביא לי כאבי בטן מהסוג הגרוע
ביותר.
זה לא כאב ממשי. זה כאב שאפשר להתעלם ממנו, הוא לא באמת קיים
אבל אני יודעת שהוא שם.
ההתרגשות של השנה החדשה, שהכל מתחיל ונראה כאילו הוא עדיין
ההמשך של השנה שעברה אבל משתנה.

בטן בפנים שיער אסוף. יש חצי שעה עד שאצטרך לעבור מהבגדים
שבחרתי ליום השלישי של בית-ספר לבגד גוף וגרביון ורוד. אני
מחכה לשיעור הראשון בבית הספר למחול (רק מלהגיד לעצמי את המלים
האלו הבטן נכנסת עוד קצת פנימה).

באולם שמולי שיעור ראשון לתלמידות כתה ב'. הן כאלה קטנות
ומצחיקות בבגדים הורודים האלו עם הנעליים הלבנות. פעם גם אני
הייתי כזאת. הרבה שנים.

זה מזכיר קצת את המקום שממנו הגעתי, אבל לשם היה צריך להכנס
ממש אל תוך השדות כדי להגיע. להתרחק מהבתים, לעבור את איפה
שמגדלים בנות יענה ואת החניה של הטרקטורים, להגיע מול הכבשים
ולהזהר מהבוץ בחורף. שם הוא היה, סטודיו שכולו ורוד-לבן עם
מוסיקה קלאסית ותמונות של נעלי פוינט עם סרטי סאטן.

(בשביל להגיע לכאן עליתי על האוטובוס שהוריד אותי במרכז).

פעם בשנתיים כל ההורים והאורחים היו באים לדשא לראות אותנו
מופיעות ושבועות אחרי זה לא מפסיקים לדבר על זה. ואותי היו
מאפרים והייתי יפה עם כל התלבושות והעשן.

דלת הזכוכית באולם שמולי נפתחת פתאום וילדה שמנמנה יוצאת משם
בוכה לגמרי. והשיעור ממשיך כרגיל.

בכל שיעור תמיד האזעקה של אחד המשקים מהסביבה היתה מתחילה
לצפצף נורא חזק והיינו צוחקות שזה יכול להחליף את המוסיקה של
הבלט. או שהכבשים עושות לנו קולות רקע.

בסתיו או בקיץ היינו פותחות את הדלתות שבצידי הסטודיו כדי
שתיכנס קצת רוח וזה היה נעים. ואם היה יוצא למישהי לעמוד ליד
הדלתות זה נראה כאילו היא רוקדת בתוך שדה.

השיעור נגמר. הילדות הקטנות יוצאות מהאולם. המורה לבלט שלהם
מדברת עם האמא של הילדה השמנה.

פעם אחת נגמר לנו השיעור והמורה לבלט שלי ניגשה ואמרה לי שאני
מאד רגישה ונתנה לי נשיקה על המצח. אני בכלל לא מבינה איך היא
ראתה את זה כי עשיתי בדיוק את מה שכל הבנות עשו.

השיעור מתחיל. כאילו עשר נעלי פוינט עם סרטי סאטן רוקדות בבטן
שלי עכשיו. אני מנסה לעקוב אחרי התנועות שהמורה מדגים, מותחת
רגל על הבר, מתבלבלת בכיוונים, הידיים מסתבכות.

שורה שלישית מאחורה בצד, מאחרת את כולן בשתי ספירות, הוא מדגים
כל-כך מהר, הקצב לא מסתדר.

דלת הזכוכית באולם נפתחת פתאום ואני יוצאת משם בוכה לגמרי.
השיעור ממשיך כרגיל.

"אל תעזבי - זה בסה"כ להיות שורה שלישית מאחורה" הוא מנסה
לשכנע אותי להשאר. אבל אני כבר ממהרת לעבור חזרה לבגדים שבחרתי
ליום השלישי של בית-הספר. רחוק מהגרביון הורוד.