את החלקים שנגמרו בי מהר
אני רציתי לשמור,
לפחות לתלותם במסגרת ולומר: שלי

אך מהאש אני אשמור כוחי
עד לא יהיה בי דופי.
אש שמשאירה צורות
ומתפרצת מעצים אותם היא
מעכלת.
ומהאש אשמור כוחי
כי לא אוכל לגעת עוד.

המנוחה תיפרש לפני,
והנה היא מונחת כאילו היתה נחמתי שלי.

את גיציה ארגיש
שורפות בשרי
שנגמר כוחו.

רק מהלב שלי אני אדע להכין לך צורות
ומהאש אני
אשמור כוחי.

השערות קטנות שמקננות בקצה בית החזה שלי
נופלות בלי קול ומנפצות מסך שלו של מים
ריח של סוכר שרוף זה חייב להיסחף -
עכשיו ולעולם לא, אני נשארת מהצד שלי

החורף לא אמיתי מספיק, עדיין
וזה האמצע כבר.
אנחנו ממשיכים לטוות חוטים והשעון דופק
ומגלגל את חוט הזמן במעגל.

הפתעה!
מכל פינה יוצאים - יוצאות אבנים שזרקתי
בתחתית באר.
קול נפץ!
ואיך זה מתחלק לצורות
כמעט שלמות.

(אני לא מספיקה לעשות את זה)