אני מרחפת משעמום, והחום בעיר המגעילה הזאת בלתי נסבל, הלחות
לא משתנה היום והלילה כאן דומים בתחושה למרות הצבעים השונים.
אתמול פגשתי את ריקי הטרנס - קשקוש. בלשון הקודש קוראים ליצור
כזה "טומטום" היא שוב נעלבת ממני אבל כמו תמיד שתישק לי בתחת.
היום החמאתי לה יותר מהרגיל על תנוחתם המיוחדת של צמד עופריה,
והיא בגאווה בלתי אופיינית הרימה את חולצתה נטולת החזייה
והראתה לי את המטמון המבוזבז הזה, תוך הוצאת לשון מתגרה.
חייכתי אליה ושאלתי בצורה נוקבת "עד מתי ריקי את מתכוונת
להסתיר את העובדה ששירלי עושה לך את זה???", היא נדהמה ומיד
החלה להסביר לי שזה לא מה שזה נראה ואין לה שום כוונות כאלו כל
מה שהיא רוצה זה חברה טובה, בייחוד לאחר שדנה חברתה זרקה אותה
לכל הרוחות.
נו מה אפשר לעשות דנה אוהבת גברים עם בולבול ולא נשים מתיימרות
ולא אצבעות ידיים ולא דילדו ולא בובות מתנפחות ולא את ריקי
והפנטזיה הטרנסווסטיט.

אמרתי לריקי את מה שאני חושבת בקול והיא שוב נעלבה אך לא אמרה
מילה.
מתי לדעתך תביני שמה שקורה לך עם שירלי הוא גחמה מטופשת וחסרת
סיכוי? אני מציינת עובדה ונענית בשתיקה מה אפשר לעשות יש לה
כושר איפוק לא רע. אם הדברים היו הפוכים הייתי מזמן מראה את
הדרך החוצה. האמת שזה גם מה שעשיתי אבל בשלב הרבה יותר מאוחר
בשלב בו הבנתי שהיא שיקרה אותי מקום שציפיתי לתמיכה ממנה.
למרות שהתעללתי בה ובאורי חברתה הטומטום אף היא. איפה מוצאים
כל כך הרבה טומטומים היום אני כמעט בטוחה שכל המוזרים שאני
נפגשת איתם הם אנשי מגדל בבל.
יום שישי היום "ויכולו השמים והארץ", מזה כבר חודשים ארוכים
שלא פיללתי למעברים כאלו. מה שעוד מחזיק אותי זה יום המחר -
שבת.
אני נטרף אחרי שבת. הייחוד שבו ההרגשה הכל מרגיש טוב בו. למרות
החלל המפעפע בי פנימה.
האם זהו רמז לבאות.
אני מרגיש אפאטי, וכל מה שנותר לי לעשות עם עצמי, כך אני חושב
זה לדפוק את הראש חזק בקיר כדי שאוכל להרגיש משהו. אני מנסה
לחשוב אם זו התחושה שמתקבלת לאחר שלועסים את עלה הקוקה. כמו
בספר הפרפר של שרייר. כך מוותרים על תחושות וכך עושים כדי
לזכות בהן בחזרה.
אבל מצד שני אם גם כשאתה מכאיב לעצמך אתה לא מרגיש דבר אז למה
להכאיב בעצם?
אני מקשקשת לתוך הנייר ומנסה להישמע חכמה אני יודעת שאת לא
עוקבת אחריי אני יודעת היום שאת לא מבינה דבר וחצי דבר ממה
שאני כותבת לא בגלל לשוני הפיוטית (שאיני חושבת כלל שהיא כזו)
אלא דווקא כי זה לא מעניין אותך אבל בכל זאת את מנומסת.
השיחה שלי איתך מליל אמש לא הועילה לי, אני מניח שבעיקר משום
שהבנתי שתחושתך אינה שונה משלי.
השעות המאוחרות של הלילה הכו בי ללא רחם. שפתיי יבשו לחלוטין
מתחושת האימה שאפפה אותי אני חושב ששמעתי צעדים רכים בתוך הבית
אני מאובנת מפחד ולא יכולה לזוז אני רוצה מים.
בלילה מאוחר ישנתי אצל אחותי הצעירה בחדר, אני זוכר שהיה שלב
בו אזרתי עוז וקמתי ממיטתי אל המיטה הסמוכה שבחדר ואז התחלתי
לחבק את מי שהיה בה אני חושב שדמיינתי אותך אחרת אני לא מבין
איך הגעתי לשם. המציאות החשוכה הכתה בפניי שבתי מבויש למיטתי
ושוב הכל צנח בי... זו הייתה אכזבה קשה.
אני מבינה כעת שהדמיון החל מתעתע בי.
איפה שהוא אתה לא מבין למה, אבל זה פשוט קורה ולא תמיד כדאי
לנתח את הסיטואציה, יש פעמים שהיא קשה מדיי גם לנו, גיבורים.
המציאות המסוימת הזו תכביד ותמוטט את מה שיכול להיות נעים
וטוב.
אני מביט בעיני הרוח ורואה אותי במקום אחר מים כחולים וקצף לבן
מרסס את האבנים הקטנות שעל החול. אני מתרחק מכל מקום מסוכן
ומחליט לא לקלקל לעצמי את מצב הרוח עד כמה שניתן.
כעת אני שומע את ורדינה כהן זו שנוסעת בעקבות האהבה. חשוב לי
כעת שתחושי בטוב ושתניחי לכל אותם מציקים שכן השפעתם כה רבה
עליך אני לא מוכן לראות בסבלך שכן  לדידם של אלו הוא חסר כל
שחר ונטול כל ערך רגשי על כן אין כאן משום השליחות אלא משום
הרשעות.

במעלה רחוב פרישמן לכיוון ביתו של עידו ברחוב רייך,  אני חושבת
שכל השנים ציירתי אותך יפה ואני חושבת שאני הייתי הנודניקית
מציקה ושהכל היה בראש שלי הרי קשה לי לחשוב שאמא שלך הייתה
רוצה שיהיה לך רע או שמישהו אחר מקרב בני ביתך מה את אומרת אני
צודקת?

עידו מקבל אותי בחיוך ובחיבוק איך עוד לא נמאסתי עליו עם כל
השטויות שלי יכולתי להכיר אנשים מקסימים דרכו ומשום מה זה לא
קורה לי מה לי ולכל אצולת הזבל התל אביבי.
אם אמא שלי הייתה שומעת היא הייתה חונקת אותי ומקפיאה את כל
התמיכה.
אני מחייכת אליו עם דמעות בעיניים אתה לא תאמין כמה הייתי
צריכה אותך אתמול כשהזדיינת לך עם גנית הזאת.
אני מקנאה בגנית כי עידו אוהב אותה באופן מאד מיוחד. מה שלא
מונע ממנו להתחיל איתי בכל הזדמנות רק כדי להוכיח לי שאפשר גם
אחרת ולא רק עם נשים.

בפעמים המעטות שהרשיתי לעידו לנגוע בי הוא היה גומר תוך שניות,
די היה לו להשתפשף בי מעט ולשמוע אותי לוחשת אל תוך אוזנו כדי
שאני אשמע אותו צועק בחזרה: "מלחמה, מלחמה"
וגומר. כל פעם נדירה כזו הפתיעה אותי מחדש, עידו אני אפילו לא
נגעתי בך זו לא יכולה להיות אפילו גמירה טלפתית.
לא חשוב היום המון שנים אחורה אתה נשוי או גרוש או סתם ואני
מניחה שגם טוב לך.