דמעות קרות זולגות להן מעיניי
יורדות הישר מן העננים שמעלי
שוב מתעטפת בשמיכות
שלא מצליחות לכסות,
לחמם ולהפשיר את ליבי שנדם,
שרוצה לצעוק שלא רוצה ללכת
רוצה להישאר רק עוד קצת
עד שהכל יעבור ותיגמר השלכת,
עד שתגיע הפריחה
ואז לא ייתן לה ללכת...

וכשהקול לאט לאט נגמר
ומשרתו של המוח מתעייף
שוב הגרון משתנק
כשהמוח בו דוחק
לכסות את צעקת הלב המתעטף,
שמנסה לפרוץ דרך העיניים
וללחוש דרכן שטוב לו בינתיים...
כמהה שוב לשילוב הידיים,
לפריחה שתבוא
ותלטף את אותו...

כשהעיניים לא בורחות מגלות
את מה שהפה מנסה לכסות,
תראה איזו יופי של פריחה
תפארת ההרמוניה שבי ובך...