אני מתחילה ללעוס מסטיק בגרון חצי ניחר, וכל המתיקות הסכרינית
שלו - Orbit כתום בשלוש עשרים, Must תכול בארבע וחצי - נצמדת
לי לכתלי הנשימה כמו עשן של ג'וינט, כמו התאהבות. הלעיסה הזו
גורמת לי לחשוב איך אני חושבת: תמיד בדימויים ויזואליים,
באנלוגיות תלת מימדיות. אולי זה מה שהוביל אותי, בתור ילדה
שהייתה תמיד מאובססת על נקודות אחיזה בעולם, להתחיל לכתוב:
חוטים שנמשכים על הדף לוכדים בלוני רעיונות-הליומיים, (אתם
רואים? זה יוצא לי קומיקס), כוח חדש שגיליתי פתאום לפקוק,
לפרקים, את מערבולת התמונות שמתנחשלת לי במוח, לראות אותה
שוככת, פוחתת, קופאת - ואז, alas, לשרוף את הנייר. בהמשך,
נעוריי היו צפופי-מחברות מושחרות ב-Artline, הזויות אותיות
חרדות בכל הכיוונים, נדחפות בין פתקים הלומי קסמים ואימת אהבה
בתחתית ילקוט בית-הספר, הס פן תעידו עליי. שברי סיפורים, רדיפה
ופנטזיה כתבתי לתוך המחברת הזאת, המחברות הזאת - אחת שהיא הרבה
הרבה רוחות של אשמילים שרופות, מוגנות תמיד בדפים מצוירים,
עמודי שמשון, משני הצדדים. בשלב מסוים המסטיק נשוך אינטעם,
עודפלגיאט, ויש שתי ברירות: לבלוע או לזרוק. אני  - זרקתי, -
וגם כתבתי, אחאבית. הזריקה נכשלה - חיכוך האוויר - ופתאום
המילים לא יודעות לטפוף. אף על פי כן, מבטן יהיר, אז ניפחתי,
קשרתי, הפרחתי. בסוף, לתמונות הרוחפות בבלונית על כל דפיי,
נמאס: התחלתי לכתוב שירים. איך? בהתחלה זה כואב - בלון נפרם
מושלך באלימות כנגד כל כתלי הנשימה כמו מסטיק, כמו דימוי תמוני
- ואז, מתון מתון, מולקולה נושקת למולקולה ונפרדים; עיוועים
לאים של פרדוקסים: אין לי שום שליטה במילים.