השעון המעורר צלצל בשש בבוקר, כמו בכל יום. התמתחתי, פיהקתי,
וקמתי מהמיטה בחוסר רצון. כמו בכל יום שלישי אחר, נעמדתי מול
המיטה הזוגית, בהיתי בה במבט עקום, והשתדלתי להבין מדוע רווק
בן 53, ללא ילדים, צריך מיטה זוגית. מתוסכל על כל אגורה
מבוזבזת, התלבשתי בבגדי העבודה הרגילים, אכלתי ארוחת בוקר יבשה
ותפלה ביותר ויצאתי לעבודה. אם היה היום יום ראשון, הייתי מביט
בקנאה במכוניות החונות בשולי הכביש וממרר על חיי הצנועים בעודי
ממהר על אופניי הישנים במורד הדרך, בדרך לבית המרקחת.
כמו כל רוקח ממוצע עבר עליי יום שגרתי לגמרי - ערכתי ספירת
מלאי, מכרתי כמה סוכריות מציצה להקלה בדרכי הנשימה,
אנטיביוטיקות, טיפות עיניים, וגם רשמתי כמה רשימות הכרחיות של
הוצאות והכנסות של בית המרקחת, אשר אני בעליו הגאים.
בערב, לאחר יום העבודה חזרתי לביתי עייף ומותש, ואכלתי ארוחת
ערב צנועה לבדי. התכרבלתי לבדי במיטה הזוגית, בלי לבהות או
להצטער - יום שלישי או לא, בכל מקרה ערב הוא לא הזמן לבהיות
ולתהיות. נרדמתי מיד.
בוקר יום רביעי. השעון המעורר לא צלצל ולא העיר אותי -
התעוררתי בשש וארבע דקות. התעוררתי בבהלה - כבר ידעתי בדיוק מה
קורה, הודות לשעון הביולוגי שלי, שהודיע לי בתוקפנות שהשעון
המעורר שלי לא צלצל. ידעתי שעכשיו זה הכל עניין של אסטרטגיה,
של לדעת את הכללים. המטרה: לשרוד, וכדי להשיג אותה יש לבצע
בעיקר כלל פשוט אחד - לא לומר את האמת, לאף אחד, בשום מצב.
העפתי מבט חטוף אל החלון, והלכתי לחדר האמבטיה לצחצח שיניים,
על תנועה או צעד איטי וזהיר. התלבשתי וירדתי לרחוב, זהיר
וחשדני. ילדה קטנה ומוזנחת למדי רצה במהירות ברחוב. הבטתי בה,
מבטי עקב אחריה עד שהגיעה אליי - היא חטפה לי את התיק והמשיכה
לרוץ. הסבתי את מבטי המבוהל אליה בעוד היא המשיכה לרוץ - או
יותר נכון לברוח, ופתאום הבנתי - היא אחת מהם. לא האמנתי על
טיפשותי - בתיק היה הארנק, עם תעודת הזהות, רישיון הנהיגה
וכרטיס האשראי... האמיתיים. כאשר הבנתי את חומרת המקרה, פתחתי
בריצה מהירה - לא ידעתי לאן, או מתי אעצור, פשוט ברחתי.
ראיתי את הדגל שלהם מונף ברוב הדרו, מתנשא מעל העיירה כולה.
כבר כמעט הגעתי לדגל, כמעט עברתי אותו - הגבול שסימן את גבולות
הכלא בו אנו חיים כמעט כל יום - חוץ מיום שני ושלישי.
רצתי בכל כוחי, ושמעתי אותם מאחורי צועקים "נתין בורח!" אולם
לא עצרתי, הגעתי לדגל, עברתי אותו - בערך שני מטרים אחריו
נעצרתי, חסר נשימה. לא האמנתי - עשיתי את זה. עברתי את הדגל -
אני בחוץ! שחזרתי במוחי את הרגע בו כמעט ועברתי את הדגל,
כששמעתי אותם צועקים: "אל תדאגו, הוא יחזור!". אבל אני ידעתי
שאני לא אחזור לשם. שכחתי מהמיטה הזוגית, שכחתי מהאופניים,
שכחתי מבית המרקחת שלי. התחלתי ללכת באיטיות הלאה, אל השממה,
במטרה לפתוח בחיים חדשים - הגאווה והחופש גאו בי. כעשרה מטרים
מעבר לדגל, מרגיש חופשי ומאושר, נתקעתי. לפתע לא יכולתי להמשיך
לצעוד. מעין קיר בלתי נראה חסם אותי. לא יכולתי להאמין - אני
תקוע! אני תקוע במקום הזה לנצח!
הסתובבתי לאחור, וצעקתי: "אתם לא יכולים! אתם לא יכולים לעשות
את זה! תשחררו אותי!!!". שמעתי רק הד. העיירה נראתה שקטה
ושוממת מתמיד. התחלתי לצעוד חזרה, בצעדים איטיים...
השעון צלצל, שש בבוקר. לא יכולתי להאמין שעדיין יש לי את
הסיוטים על ימי התיכון, ועל "קיר המוסר" שאבי דאג לבנות ולשרש
בי... הבטתי החוצה, על העיירה הקטנה והשקטה, והתחלתי להתלבש,
לקראת יום עבודה נוסף בבית המרקחת.